צריכה ייעוץ או עזרה.

פעם לא הייתי מגדירה את עצמי כאדם דיכאוני אבל בשנה האחרונה שמתי לב שאני כל הזמן עצבנית ודכאונית. ולא פעם אחת חזבתי על התאבדות או על ממות אבל אף פעם לא ניסיתי. בשנה האחרונה עבר עליי המון ונכנסתי לדכאונות ממש קשים, זה לא שאני כל הזמן בדיכאון אבל ברוב הזמן אני כן, אני עצובה, אני בלחץ, אני עצבנית, מאשימה את עצמי, אני בחרדה, אני יורדת על עצמי, אני מרגישה ריקנות ולרוב אני פשוט רוצה לברוח או להיות לבד. ואני לא יודעת למה כל זה קורה לי. אני לא מסתדרת עם אמא שלי ולרוב רק אני היא ואחי בבית כי אבא שלי עובד הרבה ואני והיא כל הזמן רבות וזה ממש קשה.. זה התחיל לפני שנתיים שלוש.. ומאז אני לא מפסיקה לדבר איתה על זה ותמיד יש בי את הרצון הזה של להיות איתה ביחד להפסיק לריב. אבל כלום לא עוזר! היא לא מבינה אותי. בכלל. היא אפילו לא משתדלת. ואני כבר וויתרתי. אני רק רוצה להתרחק ממנה. ואפילו הצעתי שנלך ביחד לפסיכולוג או ליועצת אבל היא מכחישהו אומרת שהכול בסדר ומפילה את האשמה עליי. אני פשוט מיואשת כבר מהכול. כרגע אני לא בדיכאון, אני סתם מיואשת ועייפה אבל כשהייתי נכנסת לדכאונות לפני חצי שנה בערך הייתי אפילו חותכת את עצמי ומכאיבה לעצמי בכוונה ועכשיו לפעמים כשאני מרגישה אשמה למרות שאני יודעת שלא עשיתי כלום או שאני מרגישה ריקנות אני שוב חותכת את עצמי. ואמא שלי שמה לב רק פעם אחת לשריטות וכל מה שהיא אמרה או יותר נכון צעקה זה רק: "טיפשה מה את עושה לעצמך?! ממש טיפשה!" אני יודעת שבמקום מסויים איכפת לה ממני אבל היא לא עושה מאמצים להבין אותי או להתקרה אליי וזה ממש כואב! היא גורמת לי להרגיש כאב ואשמה וזה הרבה יותר עמוק ממה שאני מתארת או מספרת אבל אני לא יודעת איך להסביר את זה ובכלל לפתוח את זה, להוציא את זה החוצה. ובקשר לשריטות, אני ציפיתי שאם כבר היא תשאל אותי למה עשיתי את זה, מה גרם לי לעשות את זה, וקיוויתי שהיא תתעניין בי, במה שעובר עליי. בזמן האחרון אני גם בחרדה ובלחץ כל הזמן בגלל הבגרויות והלימודים. ממש חשוב לי להצליח ולהוכיח את עצמי. וקשה לי. קשה לי עם הכול. וביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי לפסיכולוג או ליועצת או למישהו שאני אוכל לדבר איתו.. כי אפילו אבא שלי כבר לא מבין אותי כל כך כמו פעם ואמא שלי ככל הנראה בכלל לא מנסה להבין. ולסיכום, אני באמת לא יודעת מה לעשות. ואני צריכה עזרה או עצה. תודה.

שלום רב, חלק מהדברים שאת מתארת, בעיקר מצבי הרוח הקיצוניים והלא יציבים, התחושה שלא מבינים אותך, הלחץ סביב הבגרויות והמריבות עם אמא, הם מאד נורמטיביים ואופיינים לגיל ההתבגרות. אבל לצד אלה, את מדברת גם על תחושות ייאוש, מחשבות אובדניות, וניסיונות ממשיים לפגיעה עצמית. הדברים הללו דורשים התייחסות שונה, ותשומת לב מצד אדם מבוגר. את צודקת כשאת פונה לקבלת עזרה, מאחר ואין להעלות על הדעת שתישארי לבד עם התחושות הקשות הללו. אני ממליצה לך מאד לפנות ללא דיחוי ליועצת ביה"ס שלך, ולתאר בפניה את כל מה שתארת כאן. תוכלי אפילו להדפיס עבורה את התכתובת הזו בינינו, ולתת לה לפעול בדרכה המנוסה לקידום הנושא. בשולי הדברים, אני רוצה להזכיר לך שגם להורים של מתבגרים יש קושי לקבל את "שגעונות גיל ההתבגרות", ולא תמיד קל להגיע לעמק השווה במצבי משבר יומיומיים. יש להניח שגם אמך חווה סוג של חוסר אונים מול המריבות הבלתי פוסקות איתך. לכן, אין טעם להיכנס להאשמות הדדיות, אלא לחשוב כיצד מגייסים באופן היעיל ביותר גורמים מקצועיים שיוכלו להתערב ולסייע. יועצת ביה"ס היא כרגע הכתובת הזמינה ביותר, והיא ההמלצה הטבעית בעיני. אם תרגישי שאינך מקבלת שם מענה, פני שוב ונחשוב הלאה. בינתיים, אני מבקשת ממך בכל לשון לשמור על עצמך. בברכה ליאת