לא משתפת פעולה

אני בטיפול כבר שנה עקב התעללות בילדות. את נושא ההתעללות לא חשפתי מיד בפני המטפלת, כי לא היה לי נוח עם זה (אני הדחקתי את זה יותר מ-30 שנה ולא שיתפתי אף אחד -ממש אף אחד-, ומאחר שאני כבר תקועה מבחינת זוגיות וקשרים חברתיים - למרות שאני נראית ומתנהגת בטבעיות עם חברים , אבל לא בני זוג- החלטתי לטפל בעניין). עכשיו, בכל פעם שהיא מנסה להעלות את הנושא ולדבר על זה לעומק אני מתעצבנת, ולא ממשיכה לשתף איתה פעולה. אני מרגישה שהיא התחילה להתעצבן (למרות שהיא לא מראה את זה). כלומר את הנושא המרכזי שבגגלו פניתי לטיפול אני נורא מפחדת לדבר עליו. אני אפילו לפעמים חושבת שזה לא היה הצעד הנכון לעשות. כי ממילא אני אשאר עם הפחד לבנות קשר זוגי אמיתי.

שלום לימור, לפעמים קשה מאד לשקף למטופלים את העובדה שהם פוחדים פחד מוות ממשהו שלמעשה כבר קרה. זה נכון שמבחינות מסוימות, העלאה של החוויה אפילו בזיכרון, מציפה את הרגשות הקשים ואת האימה שנלוו לאירוע המקורי, אולם הניסיון מלמד שהדיבור על הטראומה עשוי לשחרר ולהביא להקלה משמעותית. הפחד לתת אמון במטפלת ברור הרבה יותר נוכח ההיסטוריה של ההתעללות בילדות. ילד שעבר התעללות מצד מבוגר, לומד שהדמויות המבוגרות (הוריות) הן מתעללות (במקרה הרע) או לא מספקות הגנה ושמירה (במקרה הרע קצת פחות). קשה מאד לסמוך אח"כ על דמות טיפולית כלשהי. מבחינות רבות, הנכונות להתגבר על הרתיעה הממושכת (שהפכה טבע שני) היא הסיכוי לריפוי והחלמה, שכן היא מאפשרת למטופל להיווכח שאפשר גם אחרת. אני מעודדת אותך להמשיך ולנסות להתקדם למרות הקושי. בהצלחה ליאת