ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אצלי גרוע, והמצב רק הולך ומדרדר, אני שוקלת ברצינות להפסיק את הטיפול הפסיכ' שרק מוביל אותי לכאב וליגון, אני זקוקה לה נואשות, ושעה בשבוע זה מעט מדי והמחיר שאני משלמת רגשית, מאד מאד גבוהה. מה גם שאני מרגישה כל הזמן לבד, גם בנוכחותה. השבוע אמרתי לה שלא נראה לי שאיכפת לה ממני, יותר נכון אמרתי לה שאני ב ט ו ח ה שלא אכפת לה ממני. זה מתסכל להרגיש "מאוהבת" ולא לדעת מה לעשות עם זה גם מולה, אז אולי אני לא הטיפוס שבנוי לטיפול פסיכ', כל הניטרול הזה מהחיים האמיתיים משגע אותי, משגע אותי שזו פנטזיה, משגע אותי לדעת מתי זה יגמר , משגע אותי שזה חד צדדי, משגע אותי שאני מרגישה בת 14, משגע אותי שאני ממש ל ב ד במערכה... עכשיו היא בחופשה, אני לא יודעת איך אני אשרוד את התקופה הבאה, אני מקווה שאהיה מספיק חזקה לגמור עם זה ולא להגיעה אחרי החופשה. היא החליפה קלינקה וחשבתי שזה יכול לסמל את הסיום בינינו, אני מתפוצצת מהמקום שיש לה אצלי, מזה שנתתי לה את המקום, אני מתענה ולא יודעת מה לעשות עם התוכן והרגשות שגואים בי, הפנטזיה והחסרון שלה רק מודש , אני חייבת לצאת מזה, אני ממש מתפרקת,,, ניבה

ניבה יקרה, את מזכירה לנו כמה "גבולות הטיפול" יכולים להכעיס ולתסכל, לנפץ אשליות ופנטזיות. את בוחרת, לפחות בפנטזיה העכשווית שלך, להשליך הכל מאחורי גבך, להפנות עורף למה שהטיפול *כן* נותן ונתן לך. נכון. טיפול הוא פגישה שבועית, התחומה במסגרת קבועה וידועה מראש של חוקים וגבולות, בתוכה מתאפשר עולם שלם של רגשות סוערים. את כועסת על "הניטרול מהחיים האמיתיים", ומפרשת את גבולות הטיפול כנטישה המותירה אותך לבד במערכה. נדמה לי שכבר דיברנו כאן על השחזור של משהו מוקדם יותר, המהדהד כיום בחדר הטיפול. המפגש עם הדמות ההורית שלא יכולה הייתה להיות שם בשבילך באופן בו נזקקת, שלא שמרה עליך מפני עוולותיו של הרוע. דיברנו גם על הקושי, הבושה והאשמה מול תחושות ההזדקקות שלך. נדמה לי ששווה לתת לעצמך את החופש להתמסר, אולי לראשונה בחייך, מבלי לחשוש כל כך. גבולות הטיפול נועדו, בין השאר, גם כדי לשמור על המטפלת שלך, שתוכל להיות שם בשבילך זמן רב, כל עוד תהיי זקוקה לה. החזיקי מעמד ליאת

יש בזה משהו ממש לא יודעת אם לומר מתסכל או מצחיק... האימרה הזו "שתוכל להיות שם בשבילך זמן רב, כל עוד תהיי זקוקה לה. " ואני ניזכרת בפסיכולוגית שלי שאומרת לי "אני תמיד יהיה פה בשבילך שתצטרכי אותי" וכד' (וגם בנושא צת אחר , משפטים כמו: אולי הטיפול שלא לא כל כך השיג את יעדו אבל לפחות יש לך אותי..) וזה מעלה לי חיוך כי זה בדיוק המשחק הטיפולי , הרי היא לא תהיה וזה לא אשמתה זו הרי המציאות ואני עדין מתלבטת תמיד על תחום הפיסיכולוגיה כמה אני מאמינה בו (מהתואר הראושן בפסיכולוגיה ף יצאתי רק יותר מבולבלת לגבי התפיסה מה אני חושבת על התחום) "הצרות" שלי לא יכולות לחכות לפגישה השבועית וגם פגישה שבועית בדרך כלל לא ממצה .. אז כן התשובה הזו העלתה לי חיוך קטן הזכיר לי כמה המשפט הזה מתסכל ומצחיק ואתי כל פעם כאחד כשאני שומעת אותו!