ליאת- נא התייחסותך

הי ליאת, מה שלומך? בהמשך למה שכתבתי לך לגבי החופשה שהפסיכולוגית שלי לוקחת, ולגבי זה שהיא הודיעה לי על כך חודשיים מראש.. זה העלה בי הרבה הרבה כאב, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ופשוט התקשרתי אליה באחד מהלילות ממש מאוחר, מאד כעסתי על עצמי אבל הייתי במצב של אין ברירה.. ודרך הטלפון הצלחתי להגיד לה הרבה דברים שאני לא מסוגלת להגיד לה פנים מול פנים: על התלות, ועל הבושה (שתודות לך אני מבינה עכשיו את מניעה, אבל בכ"ז קשה לי איתה), סיפרתי לה שאני נאלמת על ידה ורק לראות אותה זה מרגיעה אותי ודי "מפצה" אותי על כל הדברים שאני לא מסוגלת להגיד.. אחרי השיחה די התביישתי בעצמי וכעסתי שאני מפריעה לה באמצע החיים, בזמן לא מתוזמן בינינו.. ומרוב בושה לא רציתי להגיע לפגישה, הגעתי מבויישת וכמובן שכבר היה משהוא אחר מבחינתי. .. היא הייתה מקסימה והסבירה את התהליך שבעצם בלי תלות לא יתכן טפול, ואני כל כך נפגעתי מהמילים, מהמקום שאני נמצאת בו שהוא כל כך קשה לי, שאני לא יודעת מה לעשות איתו, היא אכן אמרה שזה מקום חדש ומפחיד בשבילי כי אף פעם לא היה לי אותו.. הפגישה היתה קשה וטובה, הצלחתי להגיד עוד הרבה דברים שישבו לי על הלב לגבי הפנטזיות שלי לגביה, ובכלל לגבי הרגשות שלי כלפיה.. ועכשיו אני חושבת לחתוך, לגמור הכל, אני ממש אבודה, היא הסבירה ובכל זאת אני נורא נורא עצובה, בדכאון, היום הייתי עצבנית כל היום ולא ידעתי מנוחה. התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה תרופות, (שאלתי אותה בעבר על זה, היא לא היתה מוכנה לתת אז את דעתה, אבל אחר כך אמרה כן , אני לא יודעת.. אנשים ששותים תרופות זה לא סטיגמטי? אני לא יודעת אם אני סובלת מספיק בכדי שאשתה תרופות? איך יודעים מהו הגבול לסבל כאשר כל החיים מרגישים סובלים? הרי מתרגלים לא??? ואם רק עכשיו נקשרתי אליה, מה היה עד עכשיו " בזבוז זמן"- מה עשיתי אצלה קרוב לשלוש שנים? אשמח על תגובתך ניבה

התלבטתי האם תכעסי עלי אם אגיב.סליחה מראש.מה אם תבקשי ממנה משהו (תמונה,חפץ,מכתב...)כדי לעבור את התקופה הזות יותר בקלות.

ניבה יקרה, מתוך הכאב והבלבול, דווקא אחרי שכתבת את הדברים באופן כה בהיר, השאלות שלך נורו בזו אחר זו, ונדמה שלכל אחת מהן יש להקדיש מחשבה בנפרד. את מזכירה את ה"תלות במטפל", את הרצון לברוח, את הצורך (כן או לא) בתרופות, ואת "בזבוז הזמן". בואי נתחיל מהסוף: את לא מבזבזת זמן! ההתקשרות למטפלת שלך לא התחילה עכשיו. זהו תהליך ארוך וממושך, שהגיע השבוע לפאזה חדשה, שאפשרה לך לפתוח משהו חדש מולה, משהו שמותיר אותך מאד חשופה ופגיעה. זהו רגע מבחן, שכדאי להתבונן בו וללמוד ממנו משהו חשוב על עצמך. על הדחף להימלט - מובן ככל שיהיה - כדאי להתגבר הפעם, ולו כדי להיווכח שאפשר לתת אמון, להיות חלשה ונזקקת, ולהתנחם בממשותו של אדם קרוב, בשר ודם. על הטיפול התרופתי דיברנו כאן המון, ואני לא חושבת שיש איזה קו אדום ממנו ואילך "צריכים" תרופה. מתי מחליטים אם צריך? כשמספיק כואב וכשרוצים לסבול קצת פחות. הסטיגמה אינה רלוונטית לכאן, כי אין זה עניינו של איש מה מונח לך במגירה שעל יד המיטה, יהיו אלה נוגדי-דיכאון או משחה נגד טחורים (רק לתפארת המליצה...:-)). זהו שיקול ענייני, שכדאי לדון בו יחד עם המטפלת שלך. נסי להניח לעצמך הפעם הזאת, להיות מעט יותר סלחנית וסבלנית. לילה טוב בינתיים ליאת

הי ליאת, תודה רבה על תגובתך אני לא אעזוב את הטיפול , כרגע אני לא מסוגלת לעשות את זה (עד כמה כואב שזה נשמע). אני לא יודעת מה ישתנה מעכשיו, לעומת קודם. אני מתכוונת: אם אני מגיעה למקום שאף פעם לא הייתי בו, איך אדע איך להתנהג? איך אתנהג אחרת/ אגיב אחרת כאשר זה לא נמצא ברפרטואר שלי? ממי אלמד משהו שאין לי? זה כמו שיש לך סט של התנהגויות, והתנהגות זו אינה חלק, איך אלמד את ההתנהגות החדשה וממי? הסטיגמה של התרופות, מעל הכל היא לגבי עצמי!!! אני שכל חיי די הסתדרתי והמסר שהסביבה קולטת ממני הוא שהכל אחלה אצלי (מן צביעות כזאת שאני חיה בתוכה). כך שהכישלון הוא בעצם בעיני עצמי, כלפי עצמי. את מבינה, כשהייתי קטנה הסכלתי רחוק אל העתיד, ידעתי שמהמקום שאני חיה בו גם בבית, גם בחיים, אגיע למקום הרבה יותר גבוה, ואכן אני שם מבחינת ההישגים שלי: בעל מקסים, ילדות מקסימה לילדים שלי, נתינה אין סופית להם , את המקום שלהם. אז לא ידעתי שיש צלקות, שלוקחים הרבה מהבית, חוויות שמשאירות סימנים בנשמה (שלצערי יוצאים היום בעיקר מול הילדים ונדמה לי גם מול הבעל). כך שבעצם זה סוג של כישלון בעיני עצמי מעל לכל... ניבה