הרטבת לילה בילדות והשפעות נוכחיות

היום אני בת 29 , כאשר בילדות לא נגמלתי מהרטבת יום ולילה עד גיל 13-14 ומהתלכלכות לא נגמלתי עד גיל 11-12 בערך. היום, עם היכולת הבוגרת שלי לנתח את ההתנהגות שלי כילדה, ברור לי שבעיה זו הייתה כרוכה בקשר שלי עם הורי ובהתנהגות שלהם כלפי: הייתי כבובה בידיהם, ביטלו וקטלו כל הבעת רצון חופשי ונטיות מצידי. הייתי ילדה אצורה, מופנמת ואפטית. באופן כללי לא עשיתי כלום, אבל ממש כלום מבלי שלקחו אותי פיסית וגרמו לי לעשות זאת או עשו בשבילי, כך גם לגבי עשיית צרכים. ההתנהגות הייתה בעיקר אצל אמי. משום מה הורי יחסו את ההתנהגות לבעיה פיזיולוגית ונלקחתי לעשרות רופאים ובדיקות. רוב הבדיקות היו פולשניות וכללו החדרת צינורית לשלפוחית, חוקנים, בדיקת איבר המין כאשר מספר רופאים נוכחים בחדר, החדרת אצבע לפי הטבעת וכד'. בתור ילדה בין גילאי 6 ל 12 ראיתי את הבדיקות כהשפלה נוראית והתנגדתי בכח כך שהורי והרופאים אחזו בי בכח רב בזמן הבדיקות והפשיטו אותי בכח והחזיקו אותי בתנוחות של חוסר אונים המזכירות אונס(הצמידו אותי פעם לדלת של חדר הטיפולים בבית החולים בכח כדי לבצע בדיקה של פי הטבעת) מה שהעצים את תחושת ההשפלה. בגילאים מאוחרים יותר היה לי פחד מאינטימיות ומקיום יחסי מין. בגיל 21 נבדקתי בפעם הראשונה בדיקה גניקולוגית ויחסי מין קיימתי פעם ראשונה בגיל 26 ולקח כשנה וחצי עד שלמדתי להינות מהם ולרצות אותם. כיום אני נשואה באושר ומתקשה להרות. בשל התסכול מכך ומהקשר המעוות שהלך והחריף עם אימי במהלך השנים פניתי לטיפול פסיכולוגי. הזיכרונות מהילדות ומהבדיקות הפכו אינטנסיביים מאוד עכשיו במהלך טיפולי הפוריות הפולשניים וריבוי הבדיקות הגניקולוגיות. היום, זו הפעם הראשונה שביטאתי את הזיכרונות במילים ואני מרגישה מחנק ועלית דופק תוך כדי כתיבה. אובחנתי כסובלת מתסמונת שחלות פוליציסטיות הגורמות להעדר ביוצים ועל כן איני מצליחה להרות. ההשפעה של המצב הנפשי על היווצרות התסמונת והטיפול בה מכרעת. האם אתה חושב שכדאי לי לספר את מה שתיארתי כאן לפסיכולוג? איך צפוי שיתיחס למידע כזה, הרי לא מדובר בהטרדה מינית אולם ההשלכות דומות? יש לי פסיכולוג טוב ויש ביננו חיבור מצויין השאלה איך מספרים דבר כל כך משפיל, והאם אתה חושב שאני מגזימה בתחושת ההשפלה, הרי לא באמת מדובר באונס? אגב, מעל לכל ספק ברור שההתנהגות שלי בילדות של אי שליטה בצרכים הייתה ביטוי של בעיה רגשית. ברגע שהייתי מספיק חזקה, חכמה ובוגרת להתקומם כנגד הורי, בגיל 12-13 ההתנהגות חלפה כבמטה קסמים. זאת פעם ראשונה שהיה לי אומץ לבטא את הזיכרונות במילים ועל כן ריבוי הפרטים. תודה, חסוי.......

שלום יעל, קראתי את הסיפור שלך מס' פעמים, ויכולתי להרגיש - ממש באופן פיזי - את הגוף שלי נדרך ומתכווץ למקרא הדברים שלך. אנו רגילים להתבונן בתופעת האונס רק בפריזמה הצרה של אירוע בעל אופי מיני, הנועד לשרת את צרכיו החולניים של התוקף. אבל אונס הוא לפני הכל חווית הקרבן, המרגיש מותקף, נחדר, מושפל ופצוע. מבחינה זו, עברת אונס, גם אם כוונותיהם של ה'תוקפים' היו טהורות. היכולת לבטא את אותם זכרונות במילים (אני מתרגשת שבחרת בנו לשם כך) נותנת להם קיום ותוקף. אני מאמינה בכל לבי שבדרך זו אפשר להשתחרר מרודנותם המייסרת וההרסנית כל כך, ולמתן את השפעתם. נדמה לי שכמו במקרים דומים אחרים, את לוקחת על עצמך הרבה אשמה ובושה מיותרות. זוהי אחת הסוגיות החשובות בטיפול בנפגעי טראומה. לפיכך, אין לי ספק שהמטפל שלך הוא הכתובת הטבעית והנכונה לשיתוף. אם תתקשי להתגבר על המבוכה, תוכלי להדפיס לו את מה שכתבת לנו, או להשאיר לו את הלינק לכאן. הדרך שעשית עד היום מעוררת התפעלות, ומעידה על כוחות עצומים. נסי לגייס עוד מאמץ, ולפתוח את הדברים בטיפול שלך. שולחת לך חיבוק ועידוד מכאן ליאת

תודה על ההגדרה המקצועית במילים את מה שתיארתי, ל העצה הפרקטית כיצד להתגבר על המבוכה, ובעיקר על החיבוק.............

יעל, אני כנפגעת תקיפה מינית הצטמררתי ורעדתי כשקראתי את הודעתך. המעשים שעשו בך אותם רופאים, הגם אם הם נעשו מתוך כוונה "טובה"- לפתור לך את בעיית ההרטבה, והגם אם הם נעשו "בתום לב" ,זה אונס לכל דבר.גם אם נדמה לך שזה "רק" בחוויה שלך נחשב לאונס. אני מכירה היטב את תחושות הבושה וההשפלה שאת חשה ואיני חושבת שאת מגזימה כלל. חשוב לי לומר לך שאין מקום לתחושות האלה כי את אינך אשמה. בשום אופן אל תאשימי את הילדה הקטנה שהיית אז. היא לא אשמה!!!!! לא אשמה!!!!! לא אשמה!!!!!! תאשימי את מי שאשם באמת וזה הם.הם פגעו בך. וכן אני מאוד ממליצה לך, אם את יכולה ,לדבר על התחושות האלה עם הפסיכולוג שלך. לא יהיה לך קל ולכן חשוב שתספרי בקצב שלך.מה שנוח לך ,ורק מתי שאת מרגישה שנכון לך. אם את מרגישה מספיק בנוח לדבר עם חברה טובה עשי זאת. אל תישארי לבד. כל טוב חן