חוסר הערכה עצמית מוצדק!
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום רב, אני מטופלת מזה 3 חודשים. בשנות ה- 20 לחיי, ההערכה העצמית שלי נמוכה מאוד, אבל אין לי שאיפה לתקן אותה. אם היה מה להעריך אז הייתי מעריכה, אבל מה לעשות, אין. חוסר הביטחון וההערכה כן מפריעים לי בחיי היום יום, לא מאפשרים לי למצוא בן זוג, מכשילים אותי בחיי החברה, בלימודים ובעבודה. אבל איני רוצה לשנות. אני מאמינה במה שאני חושבת על עצמי. לאור הנ"ל, האם אני מבזבזת את זמני בטיפול כיוון שאינני מעוניינת בהצלחתו? האם כדאי להפסיק את הטיפול ולחדשו כאשר אהיה חפצה בשינוי? (וספק אם זה יקרה...) אשמח לתגובות... בברכה, שימרית
שלום, לא ברור לי מדוע בכלל התחלת טיפול אם את לא חפצה בשינוי כלשהו? את מודעת לבעיות שלך ורוצה לטאטא אותן מתחת לשטיח? טוב לך איתן? בפגישה הבאה שלך תבדקי מדוע את לא רוצה לשנות את הדימוי העצמי שלך שכן את מודעת לכך שהוא לא מאפשר לך למצוא בן זוג עבודה וכד' מעניין מה עשית שם שלושה חודשים... אין כינוי (עדיין סקפטית בטיפול פסיכולוגי ותראי מה רשמתי לך)
אין כינוי, זה לא שטוב לי איתן. אני מאמינה במה שאני חושבת על עצמי. לא צריכה שמישהו יבוא ויגיד לי אחרת. שימרית
לשימרית, כן כדאי לך להמשיך בטיפול, טיפול אומנם לא יעזור לך במציאת בן זוג וכו'... אבל כן יכול לעזור לך לקבל את עצמך כמו שאת ולהיות שלמה עם עצמך. אם תמשיכי 'לחיות' בהרגשה שאין מה להעריך אצלך זה כמובן לא יתרום לבטחונך העצמי,וגם זה מה שתשדרי לסביבה שלך. כדאי לך מאוד לדבר עם המטפל שלך על העובדה שאת לא רוצה להשתנות או שאת לא מאמינה ביכולתך להשתנות, כי אם לא היית חפצה בשינוי אני בטוחה שלא היית פונה לטיפול פסיכולוגי ועצם העובדה שפנית זה אומר שאת כן רוצה לשנות את הדימוי העצמי שלך,ואת יכולה להפיק הרבה מטיפול פסיכולוגי וחבל אם תפסיקי אותו. ואני עצמי גם לא מאמינה ביכולתי להשתנות ואני חושבת על עצמי שאני אפס,ועצם זה שהגבתי לך זה ממקום שאני מאוד מבינה אותך. חן
שלום שמרית, אנשים מגיעים לטיפול מכל מיני טעמים ומניעים. גם לי לא ברור מה הניע אותך מלכתחילה להגיע לשם (אם כי יש לי חשד סביר). יש הבדל מהותי בין - "לא רוצה שינוי" לבין "לא מאמינה שזה אפשרי". לתחושתי דברייך מבטאים התנגדות וחשש מהתהליך, ואלה רגשות מאד מוכרים וטבעיים המתעוררים מול הצפה של תכנים מכאיבים. מבחינה זו אינך יוצאת דופן. למזלנו, אנחנו חיים במדינה חופשית, ואם תחליטי להפסיק לא נזמין משטרה... :-) אני בעד להמשיך. ליאת
ליאת, תודה על תשובתך. אני חייבת להוסיף משהו, זה נכון שאני לא מאמינה שהשינוי אפשרי, וכן, הייתי נותנת הכל כדי להשתנות. הבעיה היא שאני יודעת מה אני שווה, או יותר נכון מה אני לא שווה. אני כישלון גמור. אני חייבת לציין גם שלא מדובר ברגשות שהתעוררו מול זכרונות כואבים. למה התחלתי ללכת לטיפול? אני מניחה שרציתי שמישהו "יתקן" אותי, אבל כנראה שזה לא כל כך פשוט. אני לא מפסיקה את הטיפול, רק רציתי לקבל את דעתכם. תודה לכולם, שימרית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
