טיפול ארוך טווח

שלום רב! אני אדם ממוצע שסיים בגרות צבע בקרבי תואר ראשון באונ', אני כיום בן 31.5 ויש לי בעיה שצצה החל מגיל 25 אחרי טיול במזרח ותחילת הלימודים האקדמאים, הבעיה היית עקב בעייה חברתית שנבאה בשירות הצבאי בקרבי , הסתגלות חברתית קשה, שכנראה החל בעבר הרחוק וקיבל תאוצה במוסד הטוטלי של הצבא, חייב לציין שהיו לי בעיות ספציפיות עם דמויות בבית הספר ועוד, שהשפיע מאוד על הדימוי שלי, אחרי שסיימתי את התואר ועבדתי בעבודות שירות לקוחות במשמרות , הגעתי לפרשת דרכים , של כיוון , אבל יותר מזה פחד למצוא עבודה שעלול להפגיש אותי עם אנשים שפגעו בדימוי שלי בתקופת הצבא , יש לציין שהיו לי שבירות חברתיות בתקופת הצבא, אבל אני המשכתי למרות הקשיים , כי אני לא ממש עם יוזמה ללכת למקום אחר כנגד הזרם הקרבי, כלומר במידה מסויימת ולא מוקצנת סבלתי בשקט, כיום אני עובד המשרה מלאה בשירות לקוחות וממש לא ממצה את יכולתיי, כי אני עדדין חושש שמה אפגש עם אנשים שהיו איתי בצבא והם ישתקו אותי, ויורידו לי את הדימוי העצמי עד שיתוק וחרות נשנות, ובגלל זה אני פוחד להגיע לתפקיד שיכלי שדורש הרבה חשיבה, ניסיתי כמה פעמיים טיפולים שלא סיימתי אבל באמת היה נראה שהמטפלים פנו לעברי וכן הלאה, כיום אני עדיין לא מרגיש בטחון להתקדם למרות שממש הציעו לי ונכנסתי לפחדים וחרדות,הנושא הזה מכניס אותי למצב של ייאוש מקידום , למרות שאני מאוד רוצה להצליח ויש לי פוטנציאל אדיר, אני מאוד מאמין ביכולות שלי, שגם כיום יש לי מאין אי שקט קל ורוגע, ולכן אני נוטל קלונקס במינון נמוך מאוד 0.5 ולוקח רבע כדור ליום . שאלותיי הן האם באמת יש צורך בטיפול ארוף טווח ומעמיק? שנית בעיית העלויות , סיימתי את המכסה בקופת חולים מכבי ואני לא יודע עם שווה להכנס לזה? אני מאד גאוותן ובעייתי עם טיפולים מאוד מוריד לי את הביטחון כאילו יש לי בעיה לכן אני מעדיף להדחיק את זה, פוגע לי בדימוי אשמח מאוד לעצתך תודה מראש גיא

שלום לך גיא, הפגיעה בדימוי העצמי אינה תוצאה של הטיפול, אלא - כמו שאתה מתאר היטב - סיפור ישן עוד מימי ביה"ס והצבא. פגיעויות מן הסוג הזה, כמו גם חוסר ביטחון וקשיים במערכות יחסים בינאישיות, מטופלים במסגרת של טיפול דינמי ממושך, הכרוך בהשקעת זמן, כסף, ומשאבי נפש לא מבוטלים. לטעמי, מדובר בהשקעה נושאת רווחים, גם אם הללו אינם מורגשים, בהכרח, בטווח המיידי. דרך צלחה ליאת

מורני אחותי, הייתי חולה. כנראה וירוס. עבר. מקווה שלא תידבקי עד לשם (או עד לכאן, אולי את קרובה??). מה שלומך את? יותר בסדר? והטיפול? אין לי מסרים מגבים מנורית... אני, בניגוד אליך - שרואה בכך הישג - מצטערת מאד שהיא לא כותבת למעלה. למה זה הישג? ישנם כמה שאתנו - הקוראים הסמויים - שתרומתך נחסכת מהם בימים אלה. אבל עשי כרצונך. אני סתם צוחקת... מי כמוני יכולה להבין מהלכים של נסיגה והסתגרות. אפשר להסתגר בעצמך, ואפשר להסתגר בקשרייך האינטימיים, מבלי שתהיה שם עין צופיה. ואפשר לחוש כי המקום הזה, כוונתי - הפורום, כבר אינו ממלא את התפקיד שנצרכת לו בעבר - לא רק מפאת השינויים בכלליו, אלא גם מפאת שינוי שחל בך ובהרגשותיך. לא הבנתי בכלל! חשבתי שאתן אחיות באמת - דימיתי שהיא בת 37 (היא אמרה) ואת כבת 25 עד 30. האחות הקטנה... היא נשמעת חשובה ומהותית עבורך כאחות! את דואגת לה כאחות! איך הכרתן? איך התפתח הקשר? אני סקרנית מדי? בתשובתך, אל תפסחי על שאלת ה"מה שלומך?" - היא מבחינתי מרכז המכתב הזה. נשיקות שוב, עם חיבוק עוטף ונעטף, הדסה

הדס'וש, אני כל כך שמחה שאת מרגישה יותר טוב! אולי אני באמת קרובה... (-: אני בסדר גמור. התחזקתי. מרגישה נפרדות שמאפשרת לי מרחב פעולה יותר בריא. עוד תבואונה הנפילות... בטיפול התחיל עכשיו קצת 'אקשן' אחרי השיעמום... אני לא כותבת למעלה כי אני יכולה לכתוב לבנות ישירות בתפוז. אני לא צריכה את הבמה\אקווריום... תמי קרובה אלי כאחות. היא אומרת שהיא אמא שלי... הכרנו כתוצאה מהפצע המשותף. הקשר התפתח לאט לאט. אבל היום אנחנו נמצאות בעומקים. היא קוראת לי "סבתא פולניה" בגלל שהיא אומרת שאני כל הזמן דואגת לה. שלשום היא התקשרה ואמרה לי שהיא רוצה לעשות משהו. אמרתי לה שאני לא מרשה. אתמול כשהייתי בעבודה היא התקשרה אלי ונתנה לי הרצאה... תשאלי אותה עלי. תראי איך היא מגיבה... (-: ומה שלומך את, צרפתייה? התעוררה המטפלת שלך? שבוע טוב, יקירתי. מורן