יחסים עם בני בן ה20

בני בן 20, חייל בשירות חובה. מאז היותו קטן יש לנו בעיות איתו של לקויות למידה,ולכן גם חוסר יכולת להשתלב מבחינה חברתית. בשנות התיכון שלו הוא הפך יותר זועם ומתפרץ,והיה יותר קשה להגיע איליו. הוא התגייס, וגם מתחילת הדרך הצבאית (בטירונות) הוא הסתבך כגלל חוצפה, בעיות משמעת, ואפילו איום על המפקד שלו. הוא שירת בצחילה בבסיס מרטחק מהבית, ושם הסתבך בגניבת פלפון של חייל, אנחנו יודעים שזה היה הוא, למרות שהוא מכחיש עד היום.(יש לנו הוכחות). הוא עבר בסיס קרוב לבית, ועכשיו קנינו לו אוטו קטן כדי שיהיה לו נוח. היום בעלי נתקע עם האוטו והשתמש בשלו, ע"מ להגיע לעבודה, ומצא באורט: פלפון שלא שייך לו, וגם אקדח כדורי גומי. אנחנו הזדעזענו, כי גם בבסיס שבו הוא נמצא היום היתה גניבה של פלפון וארנק כסף. אמרנו לו מה שמצאנו, והוא התעצבן כדרכו, אמר שזה לא שלו אלא של חבר, וטרק את השפופרת בכעס. בטני מתהפכת עלי, מה עושים? איך מתעמתים איתו? אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר בערב בבית, והוא צעק שהוא כבר גדול ואין טעם ליזום איתו שיחות, כי הוא לא חייב הסברים לאף אחד. הצילו! מה עושים?

סימה שלום, איני בטוח מה הדרך הנכונה להגיע אל בנך והאם הדרך של עימות היא היא הדרך שתעזור לו. יתכן שהשארת פריטים כאלו ברכב היא דרכו להביע מצוקה ודרכו לבקש עזרה. כלומר אחת האופציות שקיימות היא להבין את מה שהבן עושה כביטוי לקשייו ומצוקתו (בצבא, מצוקות אישיות אחרות, קשיי תקשורת עם ההורים?). אני מבין שאתם מנסים להקל עליו, ע"י קניית הרכב, אך יתכן שהוא זקוק להקלה אחרת - יותר רגשית. נסו לשוחח איתו ולנסות להבין מהי מצוקתו ואיך ניתן לעזור לו במצוקתו. לעיתים הגגניבה מהווה ביטוי לתיקווה שמישהו יבין את המצוקה הרגשית בה נמצאים. מקווה שתצליחו להגיע אליו. בברכה, גדעון