בעיה

אני אמא טריה לתינוק בן 10 חודשים. בת 33. בתקופת התיכון היו לי בעיות אשר בעטין טופלתי אצל פסיכולוג. בתחילת הטיפול סבלתי מאנורקסיה, אך אחרי שבעיה זו נפתרה חזרתי לטיפול עקב בעיות אחרות. לא אוכל לתת מונח רפואי מדויק, אך באופן כללי מצבי אופיין בניתוק מכוון מהחברה עקב פחד וחוסר ביטחון, הסתגרות בחדר, שעות מול הטלויזיה, מצב רוח ירוד מאוד, התעסקות אובססיבית בפגמים החיצוניים וב"כיעור" שלי. בעזרת הפסיכולוג הנפלא פתרתי את בעיותי, וסיימתי את הטיפול. הבעיה היא שגם בתקופת הצבא וגם בתקופת לימודיי האקדמאים חזרו תקופות כאלה. למשל, במהלך לימודיי האקדמאים, הייתי מנותקת לחלוטין מהאנשים סביבי. לאחר החתונה חשבתי שבעיותי הסתיימו. חמותי היא אדם מאוד שטלתן, שחצן, וחסר ביטחון בו זמנית. היא כל הזמן מנהלת תחרות סמויה נגדי אליה לא הייתי מודעת עד אשר נולד בני. כיום היא גורמת לי לסבל רב. היא מערערת את בטחוני, מבטלת את כישורי כאם ופוגעת בי מאוד. אני מודעת לכך שאני סובלת לא רק בגלל התנהגותה והערותיה אלא גם בגלל האישיות שלי. אולם יש לקחת בחשבון שהיא פגעה באותה מידה באמי, כך שהבעיה איננה רק בי. חשבתי לקבל ממך תגובה קצרה שתעזור לי להתמודד. תודה

שלום רב, מבלי להיכנס כרגע להיסטוריה האישית שלך כמטופלת, א?ת כאם צעירה נמצאת בתהליך גיבוש זהותך ההורית (ואולי גם זהותך ככלה לחמותך). נדמה לי שכל אמא טרייה תוכל להזדהות עם החששות, הספקות וחוסר הביטחון בכישורי ההורות. ניבה כתבה כאן לפני כשבועיים מסמך מרגש במיוחד, בו היא מדברת אל בתה הקטנה, וחושפת את כאבי אהבתה אליה. כאשר אל הספקות הטבעיים שלנו מזדחלת גם ביקורת חיצונית, המצב הופך מסובך אף יותר. יחסים בין כלה לחמות ידועים מאז ומעולם כשבריריים במיוחד. החמות מרגישה שהטיפול בבנה (ובנכדיה) יוצא משליטתה, ועובר לידיים זרות, מנוסות פחות. הכלה הצעירה מרגישה במבחן (לפעמים יש יותר מבוחנת אחת. יש לכולנו גם אמהות...), מה שמפיל עליה תביעות נוספות (פסיכולוגיות) מעבר לאתגרי החיים הרגילים. אורנה הזכירה כאן לא מזמן את החומה הזו, שעלינו להרים לעיתים כחוצץ בינינו לבין העולם שבחוץ. זוהי מעין מסננת סלקטיבית, המאפשרת לנו להחליט מה היינו רוצים 'לקחת לריאות' ומה להשאיר בחוץ. מול חמותך תוכלי להחליט, למשל, להפעיל את החומה הזו. תוכלי לקבל אותה בביתך במאור פנים, אך מול הביקורת שלה להגיב בחיוך ולומר (לה ולעצמך): מותר לי לטעות. אני עושה כמיטב יכולתי, ובטוחה שאיני גורמת כל נזק לתינוק שלי. אשמח להקשיב לעצות שלך, אך בסופו של דבר אפעל עפ"י שיקול דעתי. כאשר הדברים נאמרים מתוך שכנוע פנימי עמוק, יש סיכוי טוב שיתקבלו כך גם אצל הצד השני. ואם זה לא חג עצמאות, אז מה כן? ליאת

ליאת יקרה! מתגובתך אני מבינה כי עלי לפתח "עמידות רגשית" כלפי הערותיה של חמותי. הדבר לא פשוט עבורי כלל. יותר מכל אני מוצאת את עצמי נרגזת ופגועה כאשר טענותיה כלפיי אינן נכונות ונאמרות במידה רבה של התנשאות וזלזול, גם אם לא בפני. בעיה נוספת היא שעם כל "יריה" המגיעה אלי מכיוונה אני נזכרת וכאילו חיה מחדש חוויות מזמן חופשת הלידה במהלכה הקשתה עלי מאוד. אני מבינה ומקבלת את עצתך. אבל, האם יש לך טיפ אשר יעזור לי לבנות את חומת המגן הזו? כיצד להיות אדישה כאשר אני בעצם ההפך הגמור מכך?. תודה רבה על עזרתך.