ליאת

היי ליאתי, אני יודעת שאני קרצייה,ליאתי,אל תכעסי עליי, אבל אני פשוט שונאת את עצמי עד מאוד,קשה לי לחיות עם עצמי. אני יודעת שבן משפחה קרוב סובל ממחלה קשה(אני לא רוצה לפרט ברשותך) ואני שונאת את עצמי אני לא יכולה להקדיש לו זמן,וזה בגלל שאני עובדת עכשיו יותר שעות,ואין לי כ"כ זמן,סבלנות וכוחות נפש לטפל באחרים. אני שונאת את עצמי שאני לא יכולה לעזור מספיק ולתת לו מספיק תשומת לב.מדובר באדם מאוד יקר וקרוב. וגם אני כל כך יודעת שבני משפחתי מצפים ממני לעזור לו ואני פוחדת לאכזב אותם. אני מתלבטת אם לחזור ולעבוד במשרה חלקית כדי שיהיה לי יותר זמן להקדיש לאדם החולה.או להמשיך במשרה מלאה כי אחרי הכל אני צריכה כסף ללימודים ולכסות את המינוס בבנק. אני יודעת מראש מה תהיה התשובה שלך,אני יודעת שתגידי לי " את צריכה לחשוב על עצמך" אבל הבנאדם הזה זקוק לי מאוד,וכל זמן שאני לא נמצאת אז בני משפחה אחרים דיי מתעללים בו ולא מתחשבים בו ולא מעודדים אותו. אני מרגישה שאני רעה ושאני נוטשת בנאדם חסר אונים. אני מרגישה שאני גועלית ואגואיסטית. וגם אין לי כ"כ כוח לטפל עכשיו באף אחד אפילו לא בעצמי,וזה משגע אותי.כי בעבר כן טיפלתי בבנאדם החולה הזה והיום קשה לי. רציתי לשפוך את הלב ותוך כדי כתיבת ההודעה הזאת אני חושבת על כמה שאני אנוכית וזה עושה לי רע. חן

שיר בעיפרון בית הבובות מילים: אמיר אטיאס לחן: אמיר אטיאס אל תשכח לשמוח גם בחלקי ואל תמנע מלבכות כשעצוב תנצל עד תום כל עוד אתה תמים תלמד לוותר ואל תוותר על החיים. כי בחיים הכל עובר מטעויות למד והשתפר מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך לא, לסלוח זו לא חולשה נצור אהבה בדרכך ודע, את כל הסובב אותך. אל תלך בדרכו של אחר ואל תיכנע לחולשות שבגוף שא בעול בכתפיים איתנות ותאמין ותאמין, רק תאמין. שבחיים הכל עובר...

תודה על השיר חן

חן יקרה, אני רוצה להאמין שהיום את מרגישה קצת יותר טוב. הדילמות שלך הן ממשיות ומציאותיות, ואני יודעת שאת נמצאת במצוקה. גם כשמדובר בקרובים והיקרים לנו, הטיפול בהם חייב להישאר כזה שיותיר בנו אנרגיות (ולו כדי להמשיך ולטפל בהם). אפילו אמהות לתינוקות רכים מאד, חייבות זמן סביר לעצמן, כדי שיוכלו להיות אמהות טובות ומתפקדות. מי שנופל מהרגליים, או 'מעוך' מבחינה נפשית, ממילא לא יכול לטפל באף אחד. לכן, אני שבה וקוראת לך להישאר בטיפול שלך, להגיע לכל המפגשים בלי לזייף, כי שם את יכולה לתדלק, להחליף כוחות, ולקבל את התמיכה והחום להם את כה זקוקה. אני שולחת לך המון כוח וסבלנות. ליאת

ליאת, אני מרגישה יותר טוב. "השקט שאחרי הסערה" אפשר לקרוא לזה כך. מי כמוך יודעת מה שעבר עליי בימים האחרונים,זה היה סיוט מהגיהנום. אינני יכולה,למרות שאני מאוד רוצה,לגייס את הסבלנות הנדרשת עד שהטיפול יועיל לי. מחלתו של האדם האהוב והיקר הזה ממש פצע בלב עבורי.... במיוחד שהטיפול בו נופל עליי, אם זה ללוות אותו לאישפוזים,לרופאים ולראות חולים במצב קשה שזה יכול להרוג אותי ולפצוע את נפשי שגם ככה פצועה מספיק,ואני מרגישה אחריות מאוד גדולה ושהכל על הכתפיים הקטנות שלי. אני יודעת ומבינה שאני חייבת להמשיך ללכת לטיפול באופן סדיר. אני אנסה להסביר למה קשה לי ללכת באופן סדיר: הפסיכולוגית שלי חוזרת ואומרת לי שהסיבה שהדימוי העצמי שלי נמוך היא התמיכה שלא קיבלתי בבית,והאונס. ולי קשה לקבל את זה כי אני בטוחה שיש לי אישיות דפוקה לגמרי,ואין טעם להאשים את הוריי(שאני חושבת שהם בסדר גמור,הם לא אנשים רעים)או את הפוגע שפגע בי,אני לא אומרת שהוא בסדר כי מרוב שקיללתי אותו כבר אין לי קללות יותר להמציא עליו והלוואי שהוא נמצא עכשיו במקום שמענים אותו וחותכים לו את הזין עם סכין,הלוואי הלוואי הלוואי!!!(סליחה שאני מתבטאת ככה). בקיצור חוץ מנסיבות חיים קשות יש לי אישיות דפוקה שאני לא יודעת אם טיפול פסיכולוגי יכול לסדר,גם אם הטיפול יהיה ארוך וייקח מספר שנים,אני מאוד לא בטוחה שהוא יעזור. לפחות אני יודעת שיש את האופציה של תרופות SSRI שאני מתחילה לקחת וזה נותן לי תקוות שאולי משהו יסתדר במוח המטומטם שלי. לפני כמה פגישות המטפלת הציעה לי להביא את בני משפחתי לטיפול,על מנת שהיא תסביר להם שזה לא נכון לזרוק עליי אחריות גדולה ולתת לי לטפל באדם החולה,אבל אני לא חשבתי,אז,שזה רעיון טוב.אני אגם אסביר למה: אני יודעת שבני משפחתי יגידו לפסיכולוגית שהיא צודקת,הם יסכימו איתה והכל יהיה טוב ויפה אבל אחר כך הם יכעסו עליי בבית שאני "מלכלכת" עליהם שהם עושים לי רע,ואז לכי תסבירי להם שזה לא נכון ושאני אף פעם לא אמרתי עליהם מילה אחת רעה. האם כדאי לערב אותם ולהביא אותם לטיפול או לא? אני מרגישה שזה לא יהיה נכון אבל אולי אני טועה... אז אנא אימרי לי מה את חושבת. בתודה חן

חן, אני לא ליאת וסליחה שאני נידחפת להודעה לא לי ... אבל אני כותבת כי פשוט הייתי בדיוק במצב שלך שלפני שנתיים.(ובכלל את מזכירה לי את עצמי לפני כמה שנים רק שאת נשמעת יותר מוכשרת ממני) לילות ללא שינה בבית ואחר כך בבית חולים כי לא היה משהו אחר שיהיה שם, כך עברו להם ימים שלמים בלי שינה, עבודה שדורשת אחריות רבה (לאחר קידום לא בזמן) במשרה מלאה + , אדם שכל הזמן הציק לי בעבודה ונדנד והיווה עבורי טריגר לתקיפה מינית ישנה.. פטירה של כמה אנשים צעירים ואהובים עלי באופן פתאומי וכד' ומצאתי את עצמי בטיפול מול פסיכולוגית ביום בהיר (לעולם לא חלמתי שאני יהיה בטיפול) לאחר התפרצויות זעם בלתי נשלטות בעבודה (אני אדם רגוע בדרך כלל ביום יום). אני לא עמדתי בהכל ופשוט קרסתי לאחר כמה חודשים התפטרתי .. אני לא מתחרטת על המעשה למרות שהפסדתי כסף רב והיום מאוד קשה לי לחזור למשרה טובה כמו שהיתה שלי, אבל כשאני רואה את האדם שהייתי לידו ימים ולילות חי היום אני יודעת שהקרבתי את העבודה שלי בשביל זה כי אף אחד לא האמין או נתן לו סיכוי .. אבל למרות זאת, אל תעזבי את העבודה כי בהתחלה כולם אולי יעריכו או יראו את זה כמובן מאליו ולאחר תקופה מסוימת הם ישכחו ויחשבו עליך אולי כאל אדם" לא מוצלח" שלא עובד מספיק ואז תצטרכי פשוט לאכול הכל לבד ללא הערכה שמגיעה לך, חוסר כסף , חוסר עבודה או ניסיון לדאוג לעצמך, ומעל הכל דימוי עצמי נמוך מאוד זה מוריד את הדימוי העצמי עוד יורת למטה כשלא עובדים או מצליחים לעמוד בכל ההתחייבויות.. אז את בכלל לא אנוכית להיפך את מידי לא אנוכית, אבל לכן את חייבת לדאוג לעצמך לפני לאחרים.. ואם את מרגישה שקשה לך אז אומנם לא ניתן לחייב אנשים אחרים לעזור יותר, אבל זה לא בעיה שלך כדאי לך לחשוב קודם כל על עצמך כי אחרת לא ניתן להמשיך.

רחל, תודה על תגובתך,למרות שכתבתי לליאת אני שמחה תמיד לקבל עוד דעות\תגובות\מחשבות. צר לי לשמוע שגם את היית במצב לא קל. דווקא אף אחד לא מצפה ממני לא לעזוב את העבודה כדי לטפל באדם שחולה,ההיפך אם אני אעזוב את העבודה בני משפחתי המתוקים עוד יותר יתעצבנו שאני לא מתפרנסת הבעיה היא שהם מצפים ממני גם לטפל בו וגם לעבוד. חוץ מזה העבודה חשובה לי מאוד. בלי עבודה בטח הייתי משתגעת ונכנסת לדיכאון..... אבל אני מרגישה שאני 'קורסת תחת הנטל' של הטיפול בבנאדם החולה. והתקיפה המינית היא דבר קשה בפני עצמו,ואני כועסת על עצמי שאני לא שוכחת ואני לא יודעת להדחיק את זה למקום עמוק,ולהתעלם מזה. היו לי תקופות שבהם שכחתי אבל עכשיו הגיע לי גל שאני נזכרת בכל ומוצפתתתתתתת ונמאססססססססססססס ליייייייייייייייייייייייייייייי כברררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!! איפה חן שהייתה לפני חצי שנה? סעמק(סעמק=כוס עמק וסליחה שאני מקללת) איפה הבחורה השמחה שלקחה את הכל בקלות מה קרה לה? אווווף, סליחה על ההשתפכות הבלתי נסבלת שאני עושה פה, לא שווה קריאה אפילו.