ליאת-בוקר טוב.אני צריכה עזרה

ליאת, חזרתי לפורום,כי זה המקום היחיד שבו אני יכולה לספר כל מה שעובר עליי.למרות שיש לי עולם ומלואו של חבר'ה אמיתיים מחוץ לפורום,אבל קשה לי לדבר איתם מחשש שירחמו עליי ומחשש שאמאס עליהם. חוץ מזה הרבה יותר נוח וקל לי להישאר אנונימית(למרות שחשפתי כאן יותר מידי) סליחה מראש בפנייך ,ליאת,בפרט ובפני כולם בכלל שאני שוב פה ברור לי שהנוכחות שלי מביאה את הסעיף לכולם(לפחות לאלה שטורחים לקרוא את השטויות שלי) יש לי הבוקר פגישה עם המטפלת ואני כ"כ יודעת שאני מבזבזת לה שעה מהיום וכל כך לא בא לי לעשות לה את זה. במיוחד לא היום כי אני מוצפת בזכרונות קשים.לא יודעת אם יש קשר אבל אתמול הרחתי איזשהוא ריח שגרם לי להיזכר ורצים לי ממש סרטים בראש. הכל קורה לי כי אני מטומטמת. אז לא הבנתי שצריך ללמוד,לסיים בגרויות. לא לשבת ולפחד,לא להאשים את עצמי. הייתי צריכה להמשיך הלאה ולא לתת לפסיכופת שכזה להרוס את חיי,ואת העתיד שלי ואת היכולת שלי ללמוד אני טיפשה.נקודה. אני לא יכולה יותר להיות אפס,לא יכולה יותר לעבוד ולהרויח משכורת של מינימום אני כל החיים אהיה טיפשה ולא משכילה והמחשבה הזאת קשה לי. חברות שלי חושבות על לימודים,עבודות,מבחנים.ואני חושבת על אחד בן זונה שפגע בי לפני מיליון שנה. זו ההוכחה שאני לא רק מטומטמת אני גם חסרת תקנה. אני סקפטית אם שווה לי להתחיל ללמוד.בטוח שאני לא אצליח,אני טיפשה טוטאלית! בשביל מה אני הולכת לטיפול?? מה זה יעזור ומה זה יתן? כדאי שמישהו אחר שיותר זקוק ממני יקבל את השעה של הטיפול שלי.אני ממילא אבודה. אני נולדתי לסבול ולחיות בלי מטרה ואסור לי לחלום על שום דבר כי אני לא אצליח להגיע לשום דבר. אני שונאת אותי. סליחה שוב מכולם שחזרתי ואתם נאלצים לסבול.

אני לבדי בבית אני נורא מפחדת אני נזכרת איך הוא נגע בי פסיכופת!! חולה נפש ורוח אני שונאת אותו ואת עצמי עוד יותר.

חן אסור לדבר ככה על עצמך. ובטח שאת צריכה ללכת מחר למטפלת שלך ולשתף אותה בזה (קל לומר קשה לבצע...) וללמוד תמיד אפשר, אף פעם לא מאוחר. האונ' לא בורחת. ויש לך גם את האונ' הפתוחה ללמוד בקצב שלך. תהי חזקה!

ראשית-כל -כמה עוד אפשר להסביר לך שאת רצויה מאוד בפורום ושאינך'מביאה את הסעיף' לאף-אחד?...להיפך,אני בטוחה שכמוני גם המשתתפים האחרים התעניינו בשלומך,וציפו לשמוע מה קורה איתך. אינך מבזבזת זמן לאף-אחד,וכפי שהמליצו לך כבר לפניי,חשוב שתספרי למטפלת כל מה שעובר עליך ושלא תעלימי דברים.ושוב אדגיש שלא את האשמה במה שקרה ותפסיקי להאשים את עצמך בכך. ולפי ההיכרות הוירטואלית איתך את נשמעת רחוק מאוד מלהיות טיפשה... אכתוב בהמשך, בטח תיראי את דבריי רק אחרי פגישתך, אשמח אם תעדכני איך היא היתה, משתנה

העובדה שכתבת את הכותרת הנ"ל "ליאת-בוקר טוב.אני צריכה עזרה" - זה כבר סימן חיובי, כי גם בקשת עזרה זה דבר שקשה לעשות,וזה שאת אומרת 'בוקר-טוב' מבחינתי זה עוד סימן חיובי.

חן, כשקראתי את השורה שאת מציינת בה שאת מבזבזת לפסיכולוגית שלך שעה מהיום ואין לך חשק לעשות לה את זה, זה גרם לי לחייך. כי היא מקבלת כסף על כך זו המשכורת שלה היא מתפרנסת מזה כך שאת לא מבזבזת לה שום שעה בכל מקרה ומעבר לכך אני בטוחה שהיא לא מרגישה כך וכנראה שהיא מצפה לך שתבואי לשעה שלך שמסודרת אצלה גם בסדר יום כשעה של חן. מה שכתבת לגבי הבגרויות גורם לי לחייך זה מזכיר לי את עצמי, ואני מבינה את התחושה שלך עברתי את התחושה הזו לצערי כמה שנים אלו היו שנים לא מבוזבזות אלא הכרחיות כדי שאני ישנה דעה ויקח את עצמי בידים , כיום לאחר 4 שנים של תהיות אני חושבת שתמיד ניתן לשנות גם אם יש זמנים שזה יותר קשה.... וגם אם הדרך קשה יותר כי מי שמחיל מלמטה קשה לו... אני יציין כמה פרטים אישיים עלי (שמי שמכיר אותי ידע מי אני מקווה שאנשים שמכירים אותי לא נכנסים לפה) חוסר ההבנה לגבי סיום בגרות וכד' הוא הגיוני בזמן שבו זה קורה , אני אחרי שפניתי לטיפול דוקא אז התמוטטתי סופית ועזבתי עבודה מכניסה מאוד בתחום המחשוב(אני מאוד מצליחה בתחום שאני לא אוהבת) .. ולחזור לעבוד היה קשה לי כי היו לי מצבי רוח לא יציבים תסמונת של PTSD ... כיום שנה וחצי לאחר מכן אני מנסה לחזור וזה קשה כי שרפתי את עצמי. גם לי אין בגרות אז עשיתי דרך ארוכה וקשה באוניברסיטה הפתוחה והשנה אני מסיימת שם תואר ראשון בפסיכולגיה בהצטיינות (לא מבינה למה עשיתי את התואר הזה (-:) כל חיי רציתי ללמוד רפואה ולמרות שאני היום בת 26 אני לומדת לפסיכומטרי , אין לי בגרויות אז התואר הראשון שלי "יחפה" על כך . אני יתחיל למוד בגיל 27 , אז מה? לעיתים יש יתרון לגיל ובסופו של דבר (גם אם זה זה קשה כי צריך להקים גם בית וכד') בגיל מאוחר גומרים , חבל להישאר מאחור זה ענין של החלטה גם אם הדרך יותר קשה... ואם אני לא יתקבל למה שני רוצה, אז יש לי לפחות תואר ראשון שממנו אפשר לחשוב על כוונים אחרים ומגוונים ... והכל כבר קל יותר לאחר שפורצים את המחסום הראושני של הבגרות או התואר הראשון.. אז את לא טיפשה טוטלית וגם אם יקח לך זמן לאסוף כוחות ולהבין זאת שאלת מה הטיפול יכול לעשות אני מאמינה שבסופו תראי את זה אחרת ותחשבי איך להתקדם ותראי שזה קשה אבל אפשרי.. ואוו איך אני מבינה מה שאת כותבת כאלו אני כתבתי זאת לפני כמה שנים, ולענין הטיפול אני גם חושבת כמוך מה זה עוזר לי וכד' אבל כנראה שזה כן עוזר זה תהליך איטי לעיתים וקשה ומכאיב בלי הרדמה, אבל בסוף נדמה לי שזה שווה לפחות שווה לנסות מה יש להפסיד. אם משהו קרא את השעמום שלי אז סליחה על האורך רחל

ציינתי קודם משפט כמו "אז את לא טיפשה טוטלית" כמובן שאני לא חושבת לרגע שאת טיפשה זה היה שימוש ממך ממה שכתבת בהודעה הראשונה לך (אני דוקא חושבת שאת בחורה מיוחדת ומבין השורות שכתובות פה לדעתי יש לך פוטנציאל עצום(כי עקב תסיכול ממצב יכול להיווצר שינוי, ואדם טיפש לא היה מתוסכל ממצבו זה))

חן יקרה, אני לא כל כך יודעת מה לכתוב לך, אבל את תמיד נוגעת בי. זה תהליך ארוך לרצות לחיות. וזה תהליך עוד יותר ארוך לרצות לחיות טוב. קחי לך את הזמן ותשתדלי להתייחס לעצמך קצת יותר טוב. קצת יותר בסלחנות. בעניין הלימודים, לאן את רצה? תתחילי לאט לאט. את הרי מתכננת להשאר פה בסביבה עוד 80 שנה לפחות, לא? מקווה שהיום את מרגישה יותר טוב. שולחת לך רשת תמיכה. נורית

שלום לך חן שמחה מאד שאת חוזרת אלינו ורואה בנו "נמל בית". תראי כמה תמיכה את מקבלת כאן, ואיזו היענות מרשימה יש כאן לכל פנייה וצורך. זה באמת מרשים. אני מבינה שפנית מאוחר בלילה, ולשמחתי היו מי ש'הרימו את הכפפה' גם בשעות הקטנות ההן. גם אני מצטרפת לקריאה להמשיך ולשתף את המטפלת שלך במה שעובר עליך. התחושות והרגשות שאת מתארת - הגם שהן מאד שלך ומאד אישיות - מוכרות ומשותפות להרבה נפגעות אונס. דיברנו על כך, נדמה לי, רק בשבוע שעבר. אני מקווה שבעזרת המטפלת שלך, ואולי קצת גם בעזרתנו כאן, תצליחי לגייס מעט יותר סלחנות כלפי עצמך, וסבלנות כלפי תהליכים שאורכים זמן. איש מאיתנו לא נולד כדי לסבול, וכנראה שעל כל אחד מאיתנו מוטלת המשימה לגלות את המשמעות הייחודית של קיומו. מבחינה זו, המסע שלך החל. דרך צלחה ליאת

הי חן התלבטתי אם לכתוב לך, כי לי קשה בעצמי לגעת בנושא אני מבינה אותך מהמקום שעברתי דברים ...עם אחי כל כך יכולה להבין את הפחד... אני לא יודעת בת כמה את או באיזה שלב את בחיים. אני התחלתי לגעת בכל זה רק בגיל 33, כשהייתי אמא לשני ילדים. משום מה זה נראה לי קשור, אבל אולי לא...אין לי מה להגיד לך , התמונות, הזכרונות , הפחדים כולם נכונים , כולם שם וכולם מאד אמיתיים המון המון זמן. תחושות של אימה אותי ליוו המון שנים...כמי שהיום מסתכלת בראי ואוהבת יותר ויותר מה שהיא רואה, אני מאחלת לך להגיע לאהבה עצמית, כי אני בטוחה שאת מ ד ה י מ ה ונהדרת, אני גם בטוחה שיש בך המון מעבר למה שעברת, כשתתחילי להסכל על עצמך מעבר לאותו אדם, את תמצאי כמה יש שם מעבר לחוויה הקשה הזאת ותמצאי שיש בך הרבה דברים אחרים שלא בהכרח מתקשרים אליו. אני מאחלת לך לפגוש את עצמך לא דרכו, לאהוב את עצמך, את כולך ולגמד אותו למקום הכי קטן שיש ובנתיים היי חזקה מתוקה כי זה ממש לא פשוט אני שולחת לך הרבה דמעות אבל גם הרבה כוח כי צריך הרבה כוח... שיהיה לך רק טוב ניבה