חיים למכירה

שלום, חבל שאי אפשר למכור חיים, כמו שמוכרים כליה. אני קצתי בשלי, למרות שאין לי תכניות להתאבד. אני מתאבדת כל יום קצת, משקיפה על החיים (של אחרים), אוכלת את עצמי למוות, תרתי משמע, מתעבת בני אדם, מנופחי אגו ומתפוצצים משביעות רצון עצמית, ולא מצליחה להתחבר לאשלייה, שפעם יהיה אחרת, טוב יותר. הרי פעם מזמן קיוויתי, לפני עשרים שנה, וכלום לא קרה, אולי רק להיפך. יודעת מה תגידו, זה הדכאון מדבר, אבל אולי יש צדק בדבריו? כבר אמרו אחרים שהדכאוניים רואים את המציאות הכואבת במיטבה, ואין להם מנגנוני הדחקה, לא? הרוטינה מוכרת, "נסי תרופות אחרות", "נסי טיפול פסיכולוגי ", וכל יתר הקלישאות שיש לאנושות להציע כנגד סבל נפשי, אבל האם הן עוזרות או שזה שכנוע עצמי? מנסיוני, התקווה מתחזקת לתקופה מאוד קצרה ואז שוב מכה המציאות בפנים. מה לעשות, כשחסר לך "אנזים" האהבה העצמית לא תזכה גם באהבתם של אחרים, או שתשמש להם מטרה נוחה לפגיעה. אלה היו שישים שניות על החיים: סתמיים, עלובים ומיותרים

אנונימית יקרה, נכון, לפעמים הכל נשמע כמו קלישאות, ולא מתקרב בכלל לגעת בכאב. אני רוצה שתדעי שהאופן הרהוט והבהיר שבו ניסחת את היאוש מאוד נגע בי. אני מקווה שיש סביבך אנשים שמכירים מקרוב את היכולת הנפלאה הזו. והרשי לי לגלוש לרגע לקלישאה אנושית, ולכתוב שיום אחד, אולי, מישהו סביבך יוכל להנות מההתבוננות הרגישה שלך, ולהחזיר לך משהו מחמם ומנחם... אורנה

כל מילה- מלמיליאן! ניחנת ברגישות ובאנושיות מופלאה! כל טוב לך אנונימית יקרה