חרדה חברתית

אני בת 28 נשואה ואמא לבת ובן. הילדות שלי הייתה כאובה מאוד: אמא שהתנכרה רגשית לחלוטין בילדות המוקדמת ובשלב מאוחר יותר שגיבשתי אישיות סגורה ונוקשה נתלתה עלי רגשית כך שמגיל 10 הייתי צריכה לשמוע את כל הצרות שלה עם אבא שלי. אבא שלי הוא אדם מעורער לגמרי, אדם מתוסבך חרד חברתית, התקפי זעם, חוסר יכולת לתקשר עם אנשים. כשהייתי קטנה הוא ירד עלי והשפיל אותי, ספגתי את כל רגשות הנחיתות שלו. כמובן שעם רקע כל כך כאוב לא הצלחתי חברתית בכלל, הייתי ילדה סגורה מאוד בתוך עצמי, וחשבתי שכנראה ככה העולם, לא שאלתי את עצמי למה אני דחויה חברתית. בשנות ה-20 המוקדמות למדתי תואר במחשבים, מצאתי עבודה מצויינת, התחתנתי עם בעל טוב, חברתית הייתי בצד אבל איכשהו השתלבתי. כשילדתי את בתי הבכורה כל חרדות הילדו חזרו עלי, שקעתי במצב רגשי מורכב, ניתקתי את כל הקשרים החברתיים שהיו לנו, ועסקתי רק בלגונן עליה. היום היא בת 3, ואני רואה שהיא ילדה מאושרת. אני רואה את בני התינוק, ויודעת שמאמצי ליצור להם ילדות מאושרת ושונה משלי מצליחים. אני בעצמי עברתי תהליך עמוק מאוד של הבנה עצמית, של קבלה עצמית. למדתי להעריך את עצמי מחדש, את יכולותי, את אישיותי. אבל הבעיה היחידה שמציקה לי היום זו החרדה החברתית שלי. אני מתקשה מאוד בתחום הזה, מעדיפה להסתגר עם עצמי בצד, חוששת שאני דחויה אוטומטית, למרות שאובייקטיבית זה ממש לא ככה. מה עושים?

יערה שלום, הרבה פעמים פצעי הילדות נפתחים מחדש עם המעבר להורות. נראה שהצלחת יפה מבחינות רבות, גם בקבלה את עצמך, גם בהיבט הזוגי, בבניית משפחה וגם בהיבט התעסוקתי.אך עדיין המחשבות האוטומטיות שאת דחויה והנטיה האוטומטית להסתגר מתקיימים. יתכן שזה הזמן לעבד את השינויים שעברת ולעבוד על הדברים שעוד דורשים שינוי. הייתי ממליץ לך לשקול לטפל בעצמך בתוך מסגרת של טיפול פסיכולוגי . בברכה, גדעון