חוסר אונים

שלום רב , אמא לשלושה הגדול בן 8 הקטן בן 4 וילדה בת שנה וחצי. לי אלו הם נישואי הראשונים לבעלי נישואים שניים פלוס שניים גדולים בן 24 ו 18 (בן ובת) מערכת היחסים עם ילדי בעלי מצוינת . בני הבכור בן 8 ילד נבון מתקדם לגילו, ילד מפונק מאוד מאז ומעולם.עבור סבא וסבתא הוא למעשה הנכד המועדף ולפיכך במשך שנים פינקו עד בלי די ללא הסתייגויות עם קבלה מוחלטת של כל התנהגות מצד הילד.הקירבה בניהם היא גדולה והנוכחות שלהם בחייו היא גדולה מאוד.כשהיה קטן יותר ,זה לא הטריד אותי למרות שזה הפריע לי אך לא התנגדתי (עכשיו אני מצרה על כך).בבואו של אחיו הקטן חל שינוי אצל הילד ,החל להרטיב מחד ומאידך סיגל התנהגות היפר אקטיבית ,מרדנית,לא ממושמעת חסרת רסן.במשך השנים המצב החמיר.היום אני מרגישהשאני עומדת לפני שוקת שבורה , אמנם בבית צהספר הילד רגוע ותלמיד טוב יחסי אך הבית הפך מזמן לשדה קרב, ואני מסיימת כל יום בבכי תמרורים מחוסר האונים לתקשר עם הילד כך שיקשיב לי.סדר יום שלו מתחיל בוויכוח על קחמה על צחצוח שיניים על המלתחה על מערכת לימודים על הכריך ובעצם על מה לא.הילד עצל, ברדקיסט ,לא יודע גבול ,רעבתן חמדן , אנוכי ביקורתי אינו מתחשב בבריות אין לו ערך לכלום,אין לא נאמנות אין לוסדר יום למרות שעשרות פעמים התחלמו טבלאות ופרסים והוא לא עומד בזה.לא דוחה סיפוקים,כשהוא לא מקבל מה שרוצה פונה לסבא וסבא מביא לו את הירח.גם דברים שאנו ההורים אסרנו עליהם. (צר לי לומר שהורי לא מכבדים את הזכות האלמנטרית שלנו כהורים כסמכות עליונה בעניינ חינוך. לדוגמא סרבנו שהילד יקבל פלאפון ובכל זאת אני רכש לו מכשיר משוכלל).הוא תובעני וברגע שמעירים לו על כל נושא הוא צורח מילל מקבל התקפי זעם שלעיתים מפחידים אותי .מהרגע שנשכנס הביתה מבית הספר מתחיל הבית לרחוש כמרקחה צעקות מריבות עם האח הקטן וויכוחים עימי על שיעורי בית על סדר על הניקיון על רחצת ידיים על רחצה על לפתוח מים בשירותים הרשימה לא נגמרת.אני נמצאת בסחרחרה איתו אני מנסה את שיטת הגזר והנועם והקשיחות ושום דרך לא מניבה את הפירות הרצויים. כל חוק נועד להפרה .הרשימה ארוכה ואני בוכה כשאני חושבת שאני מתארת בעצם את בני כי הוא כל כך שונה מאיתנו ההורים וממה שניסינו להקנות לו במשך שנים ( ערכים של יושר ומוסר, אהבת הזולת ללא סייגים נדיבות ורוחב לב ועוד)למרות הפגיעה החמורה בחיינו 80% מהזמן שלי מושקע בילד . אני מפסיקה הכל על מנת, לעזור לו בשיעורים ובבעיות כאלה ואחרות.אך צר לי לומר שהילד רואה בנו הוריו כאויבים ,שבאו להצר את צעדיו ולאמלל אותו.אני חייבת לציין שיש ימים שהנטל הוא כל כך כבד שאנו מאבדים את שלוותינו ואנו צועקים עליו ולא אחת גם הכינו אותו ,לצערי הרב,אך א-זה לא עוזר וב- אנו מרגישים כל כך רע. אין כמעט לילה שאני לא נשארת ערה מתוך דאגה לילד.אני לא מבינה איך הגעתי עד הלום. ילד שעבורו ולמענו וויתרתי על כל כך הרבה דברים בחיי. אני אמא שנמצאת עם הילדים (אני עובדת בבית)הענקתי המון חום ואהבה, המון תשומת לב, פינוק וגידול אופטימלי בהשגחה מלאה של אמא ( למעט הזמן שהוא מבלה עם סבו-שלצערי הרב בעל השפעה מרובה אך לא דמות חיקוי אידיאלית).לאן אני פונה מכאן איך אני מתחילה להתמודד עם הבעיה המעיקה והמאמללת הזו? איך אני מנסה להבין את ההתנהגות ? .אני יודעת שיש לנו בית חם ואוהב , מכניס אורחים הילדים הקטנים הם מקסימים (אני יראה שהקטן יחל לסגל לעצמו התנהגות דומה)גם הגדול בהלחים מעטים מפגין את יכולתו להיות ילד אחר אך במקום שתהיה לנו משפחה מאושרת , כל הקן המשפחתי נפגע וסובל מהמצב.אני מצטערת לומר משהו שמעולם לא אמרתי שאני חסרת אונים מול הבעיה.לסיום אני חייבת לציין מספר דברים . באחת התקריות שההורים הגיעו הוא אוטומטית משנה התנהגות והופך את כל הבית על פיו ,כעסתי עליו ושלחתי לעונש בחדרו.הוא אחז בסכין ארוך וחד כנגד צווארו ואיים להתאבד,מעשה שגרם לכולנו לאיבוד שיווי משקל ,זו לא הפעם הראשונה שהוא מאיים להרוג את עצמו למרות שאני יודעת שהוא לא מתכוון הוא רק רוצה לצער אותי, לעיתים מבקש למות.בקשר להרטבה יש תקופות יבשות יש תקופות רטובות, מעולם לא כעסתי ולא זריתי חול בעיניו ,אך נושא זה מטריד אותו מאוד.יחסיו עם אביו גרועים משלי עימו אך תמיד יעדיף לרצות את אביו.

שלום רב שוב , הדף נשלח לפני שהספיקותי לעבור על ההדפסה ועל טעויות אני מבקשת סליחה על המכתב הארון אך הוא נכתב מתוך מצוקה קשה למעשה אני כותבת אותו ב2:30 לפנות בוקר.אשמח לקבל ייעוץ שיכוון אותי בדרך . רב תודות מראש

שאת אומרת שניסיתם להעמיד לו גבולות, נראה שבינתיים הוא מצפצף עליכם. את צודקת בכך שהתנהגות הסבים כלפיו כנכד מועדף שמקבל כל מה שהוא רוצה, מזיקה לכם איתו, ולו אצמו. ראשית, הייתי מדברת עם הסבא והסבתא בלשון קשה, שמסבירה את מצבו האמיתי של הילד, ואת תרומתם השלילילת לגידולו. עלייך להציב גבולות, קודם כל, לסבא ולסבתא. כרגע, בתקופה הקרובה של שנה לפחות- הם יעשו עם הילד - רק מה שאתם מסכימים ומרשים. לא פלאפון - אז לא פלאפון. כלומר- הציבי גבולות לסבים, ובאופן נחרץ. עם הילד עלייך או עליכם לקחת אותו לשיחה רצינית ונעימה. לדבר איתו על החיים בבית, שכפי שגם הוא מרגיש הפכו לטירוף אחד גדול. בלי להשתמש המילה הזאת. ולהגיד לו שמהיום והלאה, כל הדברים עומדים להשתנות. אתם ההורים- ועל כן הוא יקשיב לכם. כמה פשוט. הוא חייב כבן שלכם למלא אחר כל ההוראות שלכם, כמובן בתחום הסביר. יש שעה לשיעורים, ושעות למשחקים ושעות לחוגים ושעות להנאות, לארוחות ולשינה. יש דברים שהוא לא יריב או יפנה או יפגע באחיו. יש עניינים בהם הוא לא יתערב. מאידך, יוקדשו לו שעות נפרדות אתכם. איתך, ועם אביו, במקרה שלו, הייתי עושה את זה גם שניכם ביחד איתו וגם את לחוד ובעלך לחוד עם הילד. כל השיחה ומה שיבוא אחריה, הם ההקדמה לש י נ ו י כל מה שמתרחש בבית. כל ההתנהגות שלכם, תצטרך להיות צמודה לגבולות שהצבתם, נוקשה, גם אם תיתקל בהתחלה בבכיות ובצעקות. הילד ואתם תתרגלו למערכת החדשה שעתידה לשנות לחלוטין את מצב הילד בבית, מבחינת השליטה שלו בכם ותחושה של הוא כל יכול לעומתכם החלשים. מצד שני, לא הייתי מקילה ראש באיומי ההתאבדות של הילד. הילד נמצא במצוקה נוראית, הוא בדכאון, בבלבול, בתחושת כוח עליכם ובו בזמן בתחושת אפסות כמי שלא מקשיבים לו ולא מכבדים אותו. הוא זקוק ליחס טוב ואוהב שלכם. לתשומת לב מלאה לענייניו, בבי"ס , בחברה, ולהרגשה שהוא שווה בעיניכם, ושהוא לא רק מציק. שני הדברים לא סותרים.ועליהם להתקיים במקביל. הצבת הגבולות, מול האהבה והטיפוח של הילד, שמרגיש רע.

ליהי שלום, את מתארת אכן מצב חמור של מצוקה רבה וחוסר אונים שלך למול התנהגות מפחידה של בנך. אני סבור שהמצב שאת מתארת דורש התייחסות וליווי של איש מקצוע שיעזרו לך ולכם לארגן את הבלגן המתקיים בבית. א. בנכם במצוקה רבה מאוד. זה בא לידי ביטוי הן בהרטבה ובעיקר באיומי האובדנות שלו. (ואני סבור שאין לזלזל בהם). בנוסף, זו הרגשה מפחידה ביותר לילד בן שמונה להרגיש שהוא מאבד שליטה על כעסיו, תוקפנותו ופחדיו ואף מבוגר לא מצליח להשתלט עליו . ב. חוסר הגבולות מתקיים הן לגבי הבן והן ביניך לבין הורייך. גם אותם את לא מצליחה להעמיד במקום. בנך הינו בראש ובראשונה בנך ורק אח"כ נכדם. גם מול ההורים/סבים מתקיימת תקשורת לא פשוטה. ג. מה כל זה אומר לגבי המערכת הזוגית. איפה בעלך בכל הסיפור? מצוקתך עוברת במלוא חריפותה ולדעתי יש צורך דחוף בהתערבות מקצועית. יש צורך הן לאבחן את המצב של הילד והן את המערך המשפחתי ועל סמך כל זה לבנות תוכנית טיפולית מקיפה, שתסייע לך ולכם להחזיר את השליטה על חייכם. בהצלחה, גדעון