העדפה בין תאומים

לחברתי הטובה יש זוג תאומים בני שנתיים וחצי. היא המטפלת העיקרית בהם וכך היה מאז שנולדו (לא חזרה לעבודה). מהתחלה היה ברור שהיא מעדיפה את הבת. הבת ינקה והבן היה אצל המטפלת או האבא. הבת יפה הבת חכמה הבת זוכה לכל תשומת הלב ומהבן, שהיה מגיל מאד צעיר ילד יותר נוח היא ציפתה שימשיך להיות כזה כדי שיאפשר לה להתפנות לבת. ואף היתה אומרת שהיא פחות אוהבת את האופי הפאסיבי שלו, ומרוצה מהבת שבוכה הרבה כי זה אומר שהיא יודעת מה היא רוצה. כשהיו יורדים לגינה הבן היה יושב שעה (ממש) בנדנדה כשהיא היתה מתגלשת ומשחקת עם הבת. מגיל מאד צעיר משהו נראה לא בסדר עם הבן. הוא אף פעם לא מחייך. הוא מאד פאסיבי וכשהיה קטן הושיט ידים לכל זר שהיה נכנס בדלת. היום הוא מאד מסוגר בתוך עצמו וזעוף. כשהיו יותר קטנים לא יכולתי לסתום את הפה והייתי מעירה לה. היא אמרה שהיא שאלה את בעלה והוריה והם טענו שהיא לא מפלה. תקופה מסויימת לא הרפתי עד שצעקה עלי (ואני מקבלת את זה). אחר כך הפסקנו לדבר על זה זמן רב. לאחונה הרגישה שמשהו לא בסדר אם הבן ולקחה אותו לאבחון. אמרו לה שהוא סובל מדיכאון ושההתנהגות הבעייתית שלו לאחרונה היא הפגנת כעס כלפיה. במקביל, היא עוברת תהליך גרושין ובעלה עזב את הבית מה שהחמיר את מצבו של הבן שכן האב (למרות שנעדר הרבה) היה זה שמתייחס אליו. אצל הילדה אין שינוי התנהגותי. עד עכשיו היא היתה איתם בבית וכעת היא רוצה לשלוח אותם לגן אבל חוששת שהבת לא תסתדר בלעדיה שכן לדעתה היא זקוקה לה מאד ולכן מתכננת להיות איתם בגן. אני, כששמעתי על התכנית הזאת ניסיתי לומר לה בעדינות שזה רק ינציח את המצב של הבן שכן גם שם, בגן הוא יסבול מקיפוח אימהי. תשובתה היתה שאינה יכולה להעדיף אותו על פני הבת. ניסיתי להציע שלפחות ילכו לגנים שונים או שתשלח את המטפלת לשהות איתם בגן ובסוף היא כועסת. אני כמובן יכולה להבין את כעסה. גם אני אמא ובעיני זו חוצפה שאחרים מתערבים באופן בו אני מגדלת את ילדי. מצד שני אני אינני יכולה לשתוק לגמרי. אני ממש מרגישה שהילד הזה צריך שיצילו אותו ואני לא יכולה לעמוד מנגד ולא לעשות דבר. אפילו ניסיתי להתרחק ממנה כדי למנוע לפחות מעצמי את הצורך להיות עדה להתנהגותה, אך היא מתקשרת וטוענת שדוקא עכשיו כשהיא בעיצומו של תהליך גרושין היא צריכה אותי. אני מרגישה שבשיחות שלנו אני הולכת על קצות האצבעות ומרגישה כל הזמן את איום הכעס שלה ואכן במרבית הפעמים היא כועסת ושוררת אוירה לא נעימה. מצד שני היא חברתי הטובה ואני מתקשה "לנטוש" אותה דוקא בתקופה הקשה הזו. (אני חייבת לציין שבעבר כשהילדים היו קטנים והערתי לה על האפליה, למרות שלכאורה לא קבלה את דעתי, כן עשתה נסיון לתיקון ולפחות כלפי חוץ שינתה קצת את חלוקת תשומת הלב למעט יותר שוויונית, כך שאני אפילו לא יכולה לשכנע את עצמי שההתערבות שלי לא עוזרת). אני במלכוד וכבר רק מעוניינת לא לדבר איתה יותר. לא משנה מה אני עושה אני מרגישה לא בסדר.

שלום ענת, התיאור שלך אכן מעורר דאגה. באופן טבעי, הורים מפתחים מערכות יחסים מאוד שונות עם ילדיהם השונים, ואין טעם להכחיש שלפעמים נוצרת העדפה מיוחדת בין הורה ואחד הילדים. זה אנושי וטבעי, אך עדיין זה אמור להתרחש בתוך מסגרת שמטפחת ומחזיקה גם את הילדים האחרים. מהתיאור שלך עולה תחושה ברורה שהבן של חברתך נותר מבודד וזנוח. אינני יודעת באיזו מסגרת בוצע האבחון שלו, אך להערכתי אבחנה של דיכאון בגיל שנתיים וחצי מחייבת התערבות מקצועית. מאחר וגם חברתך עוברת עכשיו בעצמה משבר של פרידה והסתגלות לתפקוד כאם חד-הורית, כדאי להתייחס להתערבות ככוללת: כלומר, התערבות טיפולית שתתייחס לדיכאון של הבן, תדריך את האם בהתנהלות שלה עם שני הילדים, ובמידת הצורך תיתן מענה לצרכים הרגשיים של האם. נראה לי נכון לעשות זאת באמצעות תחנה להתפתחות הילד, או באמצעות השירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגוריכם. בשלב הראשון, הציעי לחברתך לשוחח טלפונית עם ליאת מנדלבאום במסגרת ה"קו להורה" של אוניברסיטת ת"א. ליאת נמצאת שם ביום ראשון בבוקר, ואת הטלפון ניתן לאתר באמצעות חיפוש קצר בפורום. בהמשך, עזרי לחברתך לאתר ולקבוע פגישה עם גורמים טיפוליים באיזור מגוריה (תחנה לטיפול פסיכולוגי, לוויצו ולנעמת יש מרכזים של סיוע לאימהות חד-הוריות, או כל רעיון אחר שעולה בדעתכן). תוכלי לעזור לה להגיע לקבלת עזרה אם תציגי את הנחיצות הכללית של התערבות טיפולית, ולא תדגישי רק את מצבו של הבן (את צודקת שלא קל לקבל ביקורת על סגנון הטיפול בילדך). אני מאוד מקווה שהמצב ישתפר בקרוב, ואשמח אם תמשיכי לעדכן אותנו (ואגב, כל הכבוד על החברות הטובה!), אורנה ראובן-מגריל