על פקפוקים וחיות אחרות

אולי במקום לתהות ולבהות, כדאי לשאול.. אני בטיפול כתשעה חודשים בערך, ובפגישה קודמת קרה משהו שדי מטריד אותי - הייתי במצב עגום למדי, אחת הנפילות הקשות שהיו לי. לא עקרוני. בסיום הפגישה, כשבאתי לצאת, המטפלת שלי נגעה לי קלות בכתף. סתם נגיעה של עידוד/ הרגעה/ אוטומט/ מה שלא יהיה, גם אני עושה את זה לעיתים קרובות. העניין הוא, שמעבר לכך שנרתעתי מאוד מהמגע, אינסטנקטיבית, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, 'למה היא עשתה את זה?! היא יודעת שאני שונאת שאנשים זרים נוגעים בי'... נראה לי שאם אחרי תשעה חודשים אני עדיין רואה אותה כמישהו זר, אני די בבעיה... אבל אולי אני טועה, אשמח לתגובות. דבר נוסף שתהיתי לגביו - מה הסיכוי שפסיכולוג יחליט שאינו יכול לעזור למטופל? אין לי חרדת נטישה או משהו, זה נראה לי דבר לגיטימי לחלוטין; העניין הוא שכושר השיפוט שלי, אממ.. לא מדהים, אם להתבטא בעדינות, ואין לי ממש דרך לדעת אם יש טעם להמשיך בטיפול הנוכחי. נו, ובהתחשב בכך שאנחנו די משעממות אחת את השניה - או ליתר דיוק, אני משעממת את שתינו:) - הטיפול לא מתקדם לשום מקום. וממש כדאי שהוא יתקדם. מה שמביא אותי לתהיה נוספת (ואחרונה להיום, אני מבטיחה..) - אני שחקנית די טובה, שנים של ניסיון; מה שאומר שמרבית האנשים רואים את מה שאני רוצה שיראו, ולמעשה יודעים עלי מעט מאוד. למרבה הצער, אני נוטה לעשות את זה גם במסגרת הטיפולית, וזה תמיד גורם לי לתהות אם גם המטפלת שלי "קונה" את ההצגה או שאני מבזבזת את כישרונותיי לריק [:-)]. איך אני יכולה לדעת? שאלה רטורית, כמובן, אבל ניחא. קאס: "א', האם את מודעת לכך שבעצם אני מעורערת עד עמקי נשמתי, ולא ממש הבחורה המבריקה והשחצנית שאני מציגה?!" א': " וואוו, איך הסתרת ממני אינפורמציה חשובה כזו עד היום?!" וכולי, וכולי. טוב, כדאי שאפרוש בשיא ואלך לישון, לפני שבאמת אכתוב שטויות:) מצטערת על האורך, ותודה מראש על כל תשובה/הערה/הארה שהיא. כל טוב

בטיפול לפי דעתי זה מקום שבו לא ישפטו אותך לרעה ויקבלו בהבנה גם את הדברים הרעים שיש בך.זכרי את משלמת ממיטב כספך וחבל שאת עושה הצגות וכך את מפסידה ומחמיצה את ההזדמנות לעזור לעצמך באמת.לדעתי את צריכה לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך כדי שהטיפול יהיה אפקטיבי ותפיקי ממנו את המיטב.חשוב גם שתביני שבחדר הפסיכולוגית אין לך מה להתבייש בשום דבר!לדעתי חשוב גם שתביני את הסיבות לכך שאת מתנהגת ככה או למה קשה לך להיות את.אם תביני כבר עשית חצי דרך. שיהיה לך המון בהצלחה.

היי קאסי, את שואלת שאלות מאד נכונות - לא רק לך, אלא בכלל. שאלת על עניין המגע וזו שאלה מאד מאד מורכבת - האם המטפלת היא אדם זר לך? מה עשתה לך הנגיעה שהגיעה ממקום אמפטי ואכפתי (ככל הנראה), מה זה אומר על הגבולות בינכן, על הציפיות שלך ממנה ומהקשר בינכן (וגם על שלה). אני לא חושבת שזה שנרתעת מהמגע שלה אומר שאת בבעיה. זה אומר, בעיני, שנכנס אלמנט שלא ציפית לו במערכת היחסים בינהם, ונרתעת, והופתעת ואולי אפילו התבלבלת. וכל התחושות האלו נראות לי מאד אנושיות ומובנות. זה נורא בנאלי להגיד לך "דברי על זה איתה". זו כאילו התשובה האוטומטית, אבל יש כאן באמת נושא מהותי וחשוב, בעיקר אם קשה לך שאנשים זרים נוגעים בך. אני כזו. לי קשה כשנוגעים בי אנשים שאני לא מרגישה אליהם מספיק קרובה, כלומר, אנשים שאני לא מרגישה צורך לגעת בהם. וקרה פעם משהו בטיפול שלי שבעקבותיו פתאום גם היה מן מגע כזה מקרי ואכפתי ורגעי מאד והוא היה לי קשה ונעים ומבלבל ו..הכל. וכמה פגישות אחר כך הצלחתי לדבר איתה על זה. לא הצלחתי להתחיל מהעניין עצמו, הכלתי קצת מסביב, דיברתי באופן כללי ובסוף אמרתי, שזה היה מוזר ומרתיע אבל גם מורכב ונעים ו...מזה התפתחה שיחה שלמה והרגשתי שיש מקום לכל הרגשות שלי בעניין הזה, למרות שהיה לי מאד מאד מביך לדבר על זה. וגם בעניין התהיות האחרות - את יודעת, קשה לדבר על הדברים בטיפול, אבל בדרך כלל שווה להצליח לעשות את הקפיצה הזו למים. לפעמים אפילו מגלים שהם לא כל כך קרים :-). במקום התסריט שכתבת, מה דעתך על תסריט כזה: קאס:אני מרגישה שבהרבה מקומות בחיים שלי אני מביאה דמות שהיא לא באמת עצמי. דמות מבריקה ולפעמים גם שחצנית. אבל לא תמיד אני מרגישה ככה. א': (משהו בין המהום להנהון לאמירה קצת יותר קוןנקרטית) קאס: לפעמים גם כאן, בטיפול אני מרגישה שקשה לי להביא חלקים נוספים בעצמי. ואת יודעת משהו, אני חושבת שבסופו של דבר, בכולנו יש המון חלקים, וכל חלק יוצא במקומות שונים, ויש אפילו חלקים שמצליחים לצאת רק כשאנחנו עם עצמנו, לבד. אפילו לא בטיפול. ואני חושבת שפסיכולוגים שרואים מולם הרבה אנשים מדי יום, יודעים את זה וזוכרים, שגם כשהדמות שהם רואים היא דמות מסויימת, יש בה חלקים נוספים. לפעמים הם לא מצליחים לנחש אותה, אבל אני חושבת שהם יודעים שהחלקים האלה שם. מקווה שהיום מרגיש לך קצת יותר טוב.

היי, כשקראתי את מה שכתבת עלה לי בראש הטיפול שלי (זה "ניסיוני" בתחום (-:) לגבי המגע את מציינת את הרתיעה מאנשים זרים שיגעו בך ... והרתיעה מהמגע שלה בך ומזה את מסיקה שהיא עדין זרה לך, ואיך זה יתכן שהיא זרה לאחר תשעה חודשיים. אני דווקא (וזו השערה גסה שלי שיתכן שאינה נכונה) לא ראיתי בכך את הזרות שלה אלא להיפך פחד מהקרבה שלה ואולי הרצון שתישאר אדם זר. אנשים זרים אינם נוגעים בך ואם הם נוגעים בצורה מכוונת זה מפריע וזה ברור. יתכן שהפסיכולוגית שלך כבר איננה זרה ואולי את מעדיפה שהיא תישאר זרה ולכן המגע שלה כל כך הרתיע אותך התחושה, איך נתת לה להתקרב ולהפוך לאדם לא זר "שמעז" לטפוח לך קלות על הכתף. אני לא בטוחה שהיא משועממת מהפגישה איתך ואם תשאלי אותה והיא תגיד לך שהיא ממש לא משועממת והיא נהנית מהשעה שלכם, האם תאמיני לה, זה ישכנע אותך? (אותי כמטופלת תשובה שלה לא הייתה משכנעת גם אם זו הייתה תשובה כנה). ואולי זה מעיד על המחשבה של האדם מה הוא חושב על עצמו, מדוע את מרגישה שאת משעממת אותה כל כך, זה כלל לא בטוח. למה שלא תספרי לה שאת מרגישה שהטיפול תקועה , אני לא מבינה הרבה אבל דוקא לאחר התקופות הלא כל כך טובות והתקועות יצאו משם דברים טובים.

היי קאסי, כמו הרבה סוגיות שכבר הועלו כאן (למשל - הדלקת נרות בחדר הטיפול או מתנות למטפל) גם שאלת המגע בטיפול אינה חד משמעית. מטפלים שונים נוהגים בדרכים שונות, עפ"י הרגשתם, עפ"י האסכולה התיאורטית שלאורה התחנכו כמטפלים, וכמובן עפ"י מה שהם מבינים כצורך של המטופל. מטפל רגיש יחוש ברתיעה של המטופל, ויימנע מלהביכו במחוות רגשיות בוטות. ככלל, אני מאמינה שהמקצוע שלנו אינו אמור לכלול נגיעות פיזיות, אולם יש מקרים בהם מתרחשות מחוות קטנות וחריגות, דוגמת זו שתיארת. בהחלט יש מקום לומר לה שהמגע מביך אותך (ואני רוצה להאמין שהרתיעה שלך עברה גם ללא מילים). תחושת התקיעות עליה את מדברת מוכרת להרבה מטפלים ומטופלים. אני לא זוכרת ששמעתי על מטפל שזרק מישהו מטיפול בגלל שיעמום. לפעמים יש 'ישורת' בה לא מתרחשות הרבה דרמות, אך אין בכך בהכרח אינדיקציה לחוסר יעילות בטיפול. התהיה האחרונה שלך, על יכולתם של מטפלים לזהות את האמת שמאחורי המסכה, קיבלה תגובות מרגשות וחכמות מהבנות שענו לך כאן לפני. אין לי דבר להוסיף על כך. גם אני הייתי מציעה לך לנצל את הרגיעה היחסית, ולנסות להגיע לרבדים חדשים של עצמך, שעדיין לא העזת לאוורר. בהצלחה, ותודה ענקית לאיילה, יעל ורחל, שעזרתן משמעותית ורבת ערך. ליאת

תודה ליאת, ובעיקר רציתי להצטרף לתודה הענקית לאיילה, יעל ורחל... ולסיום אני מצרפת קטע קצר שהולם אותי הלילה, ובכלל. ושיהיה טוב:-) "על כולנו ירד הלילה, ותבוא המרכבה. אני נהנה ממשב-הרוח שניתן לי, ומן הנפש שניתנה לי כדי להינות ממנו, ואינני שואל שאלות נוספות. ואם מה שאני משאיר כתוב בספר הנוסעים ייקרא אולי יום אחד על-ידי אחרים ויבדר את דעתם בעודם מחכים - מה טוב. אם לא ייקרא, ואם לא יבדר, גם זה טוב." פרננדו פסואה