חסימה רגשית

מדוע אנשים מגיעים למצב בו הם חסומים רגשית?

היי, אנשים 'חסומים רגשית' הם מי שמעדיפים להימנע ממצבים טעוני רגשות, ובנוכחותם של רגשות עוצמתיים הם יגיבו עפ"י רוב במה שנראה כאדישות או ריחוק. אין זה אומר שאין בהם רגשות, אלא רק שמסיבה כלשהי הם מעדיפים 'להורידם למחתרת' כדי להימנע מחוויה מלאה של דיכאון או סבל. באופן כזה, החוויה המודעת תהיה פחות טעונה, והאדם יחוש פחות מצוקה (לטווח הקצר). אנשים מגיעים למצב כזה מכל מיני סיבות. * יש מי שלמדו ש'אסור' להרגיש (כאב, עצב, אכזבה, תסכול) כי זה כל כך כואב ואין מי שינחם. * יש מי שלמדו שביטויי רגש עוצמתיים (בכי, כעס, תסכול, צעקות) מסכנים אותם באובדן האהבה לה הם כה זקוקים. * יש כאלה המאמינים שאם יתנו ביטוי גלוי לרגשותיהם (כעס, תוקפנות, תשוקה) הם יאבדו שליטה ויהפכו מסוכנים והרסניים כלפי סביבתם. ככלל, זהו מנגנון יעיל, השומר על האדם מפני פגיעה, אבל יש לו חיסרון אחד עצום: מי שחסום מפני רגשות קשים, חסום גם מפני רגשות חיוביים. גם השמחה, ההתרגשות, החמלה, הסיפוק והאהבה לא מאד נוגעים בהם. אנשים חסומים רגשית מפסידים הרבה מאד ניואנסים בזירה הבינאישית, ועלולים לפתח בשל כך תחושת בדידות, ריקנות, ואי נחת כרונית מחייהם. בטיפול, אחת המטרות היא להגמיש את מנגנוני ההגנה הללו, להחזיר תחושת שליטה, ולאפשר לאדם לחוות את עצמו ואת עולמו החברתי והבינאישי באופן מלא ואותנטי. בשמחות ליאת

השאלה היא האם אדם שעבר במשך זמן ניכר מחייו פידבקים כאלו (שציינת למעלה) עקב סביבה לא מותאמת לצרכיו, או קשרים חד צדדיים, או סביבה ששידרה בדרך זו או אחרת את הפידבקים האלו- האם אדם כזה יוכל ליצור קשרים חברתיים ולהרגיש באמת? האם, בהנחה והטיפול יעורר בו ויתחיל לפתוח את הרגשות האלו- האם זה לא יהרס כשהוא יחזור לסביבתו הלא תומכת ממילא? ואם הוא עזב סביבה כזו- הרי שהוא ממילא בודד ומבולבל(מההגעה לסביבה חדשה), ומצב כזה אפילו יקשה עליו עוד יותר?