היסטוריה

אז ככה אני בן 23 .בצבא חוויתי טראומה לא נעימה של דחייה חברתית מאוד קשה (כלומר אני לקחתי את זה קשה כך גורס הפסיכולוג שהיה לי -השבוע החלטתי לא להמשיך) .יש לציין שאני חברותי מאוד ,אך הרגישות שלי להרמוניה עולה תמיד לפני השטח והרגישות שלי מתבטאת בכושר הביטוי שלי ובהערות ציניות וכו',שימת לב לפרטים. בנים (בהכללה גסה מדובר הרב סטיירטים,קולטים את זה ולא מתחברים אלי ,ואף בצבא סבלתי מחיקוייים וכו'(לא בקטע של נשיות ממש לא יותר בקטע של השאיפה שלי לצדק ורגישות לאחרים -כמו יפות נפש). כעת ,שנתיים אחרי הטראומה התחלתי ללמוד ושוב אני חש כאלו הדבר חוזר.שוב זה מתחיל בכך שאני לא מתחבר לאנשים שלומדים עימי (מדובר בקבוצה מצומצמת-לא משנה איזה תואר) .בתחילה כמו תמיד אני מנסה להיות ידידותי ,אך ברגע שאנשים רואים מי אני-להלן אדם ציני ללא פשרות,מנסה להצחיק בציניות שמתייחסת לעולם ,ואולי גם הערות ממורמרות (כן כזה אני) אז הם תופסים מרחק(אני מדבר בעיקר על הבנים)-הם רואים שאין להם עסק עם "גבר גבר" אלא עם פילוסוף רגיש כזה.בכל מקרה,אני נפגע ,חושב על זה הלוך וחזור ומתרחק פיזית.כתוצאה מכך נוצרת אסקלציה .אולי הם חושבים שאני סנוב או מתנשא (כך העלה ההשערה הפסיכולוג שלי) ,בעודי לא יכול לשאת את העלבון ולכן מתרחק. בשלב הבא אני מנסה להתחבר לבנות ,כי הן מאיימות עלי פחות,אך הן גם רוצות להשתייך לקבוצה כולה ולפחות כרגע ,להתחבר לבנות נוספות ולרכוש חברות טובות ואז אני מ"חוץ למשחק"..בשלב הבא אני מוצא מישהו שהוא אולי מתחבר אלי טיפה(אני מדבר על כרגע בלימודים) אך אני נשאר ממורמר על זה שאני לא במרכז העניינים-כאלו שואל איך אתם יכולים? איך אתם לא מתביישים? השלב הבא -מרמור כתוצאה מכך אני נאלם דום ומחמיץ פנים .כתוצאה מכך -נוצרת שנאה .כל זה קרה בצבא.כעת אני בשלב ה"התרחקות "בלימודים. הענייין מטריד אותי בשיעורים,אני מנסה להתגבר על יצרי ושוב ושוב להתקרב לאנשים,אך נענה בדחייה.כל אחד כבר מצא את חבריו שלו ואני ה"חלש" מי ירצה להסתובב עימי? אני סובל מהסינדרום הזה כל חיי. אני חושב לנטוש את הלימודים ולעבור ללמוד באוניבריסטה הפתוחה שם לא אאלץ להתמודד עם מסגרות כאלו. אני כן חברותי ,יש לי חברים,אך הם מאוד "אני" כלומר כמוני בהרבה מובנים. כמו כן אני גיי ומאוד מאויים ע"י בנים עקב מה שקרה בצבא . הבעיה היא כזו: האם להתמודד ,לנסות עוד(זה השבןע השני ללימודים) להתחבר ? או להשלים עם העובדה שאולי אני לא חייב שהם יאהבו אותי? בעייתי היא שאנ י זקוק לחום לאהבה כל הזמן אני זקוק לזה והעובדה היא שלא הצלחתי להכחיד נטייה זוא צל המטפל הוא אמר לי שאני חייב ללמוד ש"אני לא צריך אנשים" אלא נחמד אם יתחברו אלי ואם לא ז לא .אז אני לא יכול לשאת זאת.אני חייב להיות נאהב ויותר מזה-במרכז העניינים-ולא אני סובל פשוט סובל.העניין פשוט מעיב על חיי שוב ושוב .הטיפול כנראה לא עזר .אני לא פונה שוב לפסיכולוג נמאס לי .אני כותב כאן כדי שתיתן לי עיצה מעשית איך להתמודד.? לפרוש ? להתמודד ולסבול? בטח תאמר לי למצוא אנשים אחרים -ובכן לצערי אני לומד עם הקבוצה הזו באינטנסיביות וכולם מתחברים לכולם ורק אני לא.לא אסבול 3 שנים.אני חייב אהבה אני מודה.מאידך איני יכול להיות מי שאיני.הלוואי והיתי טיפש ומאצ'ו. מצחיק אבל אני רוצה להיות מלך המקובלים וזה לא קורה כמעט אף פעם לא אלך לטיפול ולא לסדנאות בין אישיות .

ערב טוב, אתה מתאר דפוס מוכר וישן של התקרבות-התרחקות, המשתחזר כמעט בכל סביבה חברתית. במהלך הקריאה התעוררה אצלי חזק שאלת הביצה והתרנגולת. אתה מתאר את עצמך כחברותי מאד, אך גם כ"יפה-נפש" עם הערות ציניות. לדבריך, הציניות שלך גורמת לאנשים להתרחק, אך סביר להניח שהציניות התפתחה כמעטה הגנה מול הביקורת והזלזול שספגת בעבר. אמרת שדווקא יש לך חברים, אבל הם מאד "אתה". למה אתה מתכוון? האם אינם מספיק טובים? למה חברים שהם מאד "אתה" אינם מספקים? האם גם את הפסיכולוג שלך, שלא דחה אותך, לא לעג לך, והיה אולי (כמוך?) לא טיפש ולא מאצ'ו, לא באמת יכולת לקבל? איני יודעת לאיזו עצה מעשית אתה מצפה. ("לא אלך לטיפול ולא לסדנאות בין אישיות" זוכר?). אני לא חושבת שהפסקת הלימודים היא צעד נכון, בהנחה שהבעיה החברתית היא הסיבה לכך. את הצרכים העמוקים שלך (כן, גם הצורך להיות נאהב) כדאי לברר ולחקור, אך אם תסתלק מכל מסגרת שאינה מספקת אותם, אתה עלול להימצא בצרות צרורות. בכל מקום (חוץ מבבית, אולי, בחיק המשפחה הקרובה) יימצאו גם אנשים שלא אוהבים אותנו, ומה אז? אם אתה בוחר להתמודד עם בעיותיך בכוחות עצמך, ללא עזרה של פסיכולוג, אז נא להתמודד ולא לסגת. האוניברסיטה הפתוחה אולי לא "תעליב" אותך, אבל היא יכולה להותיר אותך מאד בודד. האם זה פתרון טוב? למזלנו, החיים מאפשרים לנו הזדמנות ליותר ממעגל חברתי אחד בזמן נתון. אני מקווה שתצליח למצוא אהבה בתוך או מחוץ לאוניברסיטה, מבלי לפגוע בעתידך האקדמי. הירואיקה קורבנית בדר"כ אינה מקדמת אותנו מאד. וזכור שמלך המקובלים הודח מכסאו איפשהו בכיתה ו' :-) יחי המלך החדש ליאת

1.היתי בטיפול עד לפני שבועיים.שנה וחצי לפרקים.עזר טיפה להתגבר על הטראומה -להתחזק אך פרשתי כי הפסיכולוג נמאס עלי-סנילי,שחצן .אין תוצאות כבר. 2.יש לי חברים-הכוונה יש לי חברים מהבית וכו'.מעטים.שעימם גדלתי .צייניים. לא אמרתי שאינם מספקים אך וודאי שאת נמצאת כל יום עם אנשים במסגרת את רוצה שיאהבו אותך ושתסתדרי עימם 3.העניין הוא אני לא מסתדר טוב בחבורה מוגדרת .אני מצויין בלקשור קשרים עם פרטים לעומק. בחברה אני מאבד את עצמי,אלא אם הם רובם כמוני. 4.פחד מבנים הולך עימי לכל מקום.פחד מגבריות. 5.בנים שונאים את הציניות שלי את הרגישות ביקורתיות.אני חש זאת 6.איני יכול להשתנות .זה אני .ציני ביקורתי .יש כאלה האוהבים 7.לעיתים בריחה זו הפתרון .אם היתי יכול לחזור אחורה היתי פורש מהצבא שהתחיל עניין הטראומה-עדיף שהיתי "חריג " מאשר מה שקרה לי 8.זו השאלה-האם לוותר לעצמי ולפרוש? נכון שזה "לא נכון" אך אני חש חנוק ,לא כיף לי.מפריע לי ללימודים.כל העת חושב על זה:"למה הם לא קוראים לי ? למה שאני קורא להם הם אדישים? הם אפילו לא מכירים אותי מספיק" 9.אולי אני לא בנוי לצאת .עלי להשאר בבית .אני מאוד רגיש. 10.אסתדר בעבודה ולימודים שלא מחייבים אותי להיות עם הדיוטות מסוימים כל הזמן \ 11.הכי חשוב-אני כן מנסה להתקרב .עשיתי מספר ניסיונות וכל פעם נדחה.

אטיר שלום, רציתי לספר לך משהו שעבר עלי בלימודים שלי. גם אני במהלך הלימודים הרגשתי מאד אאוטסיידרית ולא שייכת. לא הצלחתי להתחבר לקבוצה של הבנות וגם לא לקבוצה של הבנים. לקח לי כמה חודשים למצוא כמה אנשים שלמדו איתי ואיתם הצלחתי לקיים איזושהי מערכת יחסים של ידידות פונקציונלית - לצרכי צילום סיכומים, ללכת לספריה/קפיטריה ביחד וכו', אבל לא משהו שמעבר לזה ובאמת, הקשרים האלה לא החזיקו מעמד אחרי שסיימתי את הלימודים. אני לסבית ותמיד חשבתי שיש משהו בזהות המינית הלא נורמטיבית הזו שמהווה איזשהו איום מובלע על הסטרייטים הסובבים אותי. אני עדיין חושבת שיש אנשים שמרגישים לא נוח עם הסיטואציה, אבל בעיקר זו *אני* שלא מוצאת את עצמי. עם השנים למדתי להרגיש הרבה יותר בטוחה בזהות המינית שלי והרבה פחות מאויימת על ידי הנשיות שלי ושל מי שמסביבי. אף פעם לא היו לי הרבה חברות לסביות וגם היום, רוב חברי הם סטרייטים, אבל אני נשענת גם על החברות הלסביות שלי ועל החברים ההומואים שלי, שמבינים, כמוני, את המורכבות שבלהיות שונה ולא חושבים שאין בזה שום בעיה אם מקבלים אותי כמו שאני. אני לא חושבת שאתה צריך להפסיק את הלימודים ולהתבודד, אבל אני כן חושבת שאתה צריך לעבוד על עצמך כדי לשנות את הדפוסים שלך, לפחות חלק מהם, על מנת לנסות ולפרוץ את מעגל הבדידות שאתה מתאר. בעיקר אם זה דפוס חוזר אצלך, תנסה באופן מודע לשנות דברים ולעשות גם דברים שנראים לך נורא מלאכותיים ומטופשים. אולי זה מלאכותי ומטופש (ליזום שיחה, להציע ללכת לאכול משהו יחד, להביא קפה למי שיושב לידך) אבל אולי גם אחרי שמי שמסביבך (ואתה) תראה שיש סדקים בחומות שלך, יהיה לך ולו קל יותר להתקרב. אמרת שאתה לא רוצה ללכת לטיפול, ואני מכבדת את זה (למרות שחושבת אחרת ממך). רק קח בחשבון שזה אומר שתצטרך לעבוד קשה יותר עם עצמך ועל עצמך, מבלי שיהיה לך מקום בטוח לקבל בו אהבה, קרבה וחום. כל אלה למרבה הצער, לא מגיעים באופן אוטומטי בחברה הרגילה שלנו. כדי לקבל אותם, צריך ליצור קרבה, וכדי ליצור קרבה, צריך להפחית ציפיות אולי, לנסות להתגבר על הצורך לבוא בטענות כלפי אחרים, לבלוע הערות ציניות, להיות מודע למנגנוני ההגנה לנסות להפחית את השימוש בהם ובעיקר, להיות מוכן להפגע. אתה יודעת, שמתי לב עם השנים (היום אני בת 33) שככל שהצלחתי לבלוע את ההערות הציניות שלי ולא להחצין אותן, ככה היה לי קל יותר להתקרב לאנשים (ולהם אלי) וכבר לא נזקקתי להן. היום אני עדיין צינית, לפרקים, אבל שמחה שיש בי גם הרבה צדדים אחרים. זה קרה כתהליך טבעי, אולי התבגרות שלי, אולי כי היו לי אהבות בדרך, אולי כי הבנתי מה קורה לי ואולי גם בגלל לטיפול, שבכלל לא עסק בשאלות האלו... שיהיה לך הרבה הצלחה, ואתה מוזמן לשתף ולעדכן.