מילים מילים...

כל המילים בעולם לא באות לי עכשיו יש בי תחושה של מחנק, הכל מוצנע, שאף אחד לא ישים לב, לבל אכביד על מישהו. ובפנים הכל מתפרק, מפורק, מפורר. ובחוץ - אילוזיה - הכל צריך להראות כמו שצריך. איזה אנשים חכמים וחזקים אתם, אלו אשר יכולים לקרוא את הקריאה לעזרה - להביע אותה במילים. אני יודעת שפיכס לי בפנים. ואני יודעת... מכירה אתכם כבר... אתם כל כך נחמדים ... ותנסו לעזור לי... ותעודדו... וזה יהיה באמת נחמד ומחמם את הלב. אבל זה לא באמת יעזור. לצערי. ואני לא יודעת מה באמת יעזור, ואיך.... ועוד יום יעבור, ועוד שבוע, ואני אמשיך לומר לכולם כמה הכל טוב ויפה וורוד, ושהכל מצויין. ובעצם אני אפילו לא יודעת להגות את המילים הכה קשות לי להגייה - לומר עד כמה לא טוב לי. ולמה לעזאזל לא טוב לי? לא ברור לי.

אוף יקרה שלום רב, כמה הייתי רוצה עכשיו לפרוץ את המסך המנוכר, לצאת מתוכו אל המציאות, אל החושים הפועלים, הקול, הריח, המגע, כדי שאוכל לראותך, לשים יד עדינה על כתפך, להושיט לך נייר טישו לספוג את הדמעות והכאב, ולהיות איתך, רק כמה דקות, לא יותר. את זקוקה למישהו שיהיה איתך, פיזית, מעבר לבדידות המנכרת של המחשב. מטפל אמיתי הוא תשובה טובה לצורך שאת מעלה פה. אחד כזה שיתמוך, שיקשיב, שיהיה שם בשבילך בדיוק כשאת חשה כל כך מפורקת. בדיוק אז יהיה מישהו לאסוף אותך, להחזיק, לערסל. אני יודעת שהמילים פה לא תמיד מצליחות באמת לעזור. אבל קחי את העיצה. השתמשי בה מעבר למילים, במעשים, בחיים. לכי לטיפול, תני לעצמך להישען על כתף איתנה יותר. המילים שלך מעידות על חוזק, עוצמה, רגישות המהולים כולם בעצבות ובדידות. הפער הזה, שקיים בתקופות מסויימות אצל כולנו, הוא הקשה. אני כאן. שולחת לך יד עדינה להניח על כתפך להגיש לך טישו סופג להיות איתך. תמשיכי לכתוב לנו. זה עשוי להיות טוב בשבילך. ואנחנו נשתדל להיות מקשיבים טובים... יום טוב, טלי פרידמן

טלי תודה איזה כיף זה יכול היה להיות לו הייתי יודעת לבכות, לו הייתי מרשה לעצמי. אבל אפילו ברגעים כאלו כשהמועקה לוחצת בגרון ואפילו הנשימה קשה, הדמעות לא מצליחות לזלוג. ואולי עדיף ככה. כי מי יודע מה היה קורה עם מגדל הקלפים שבניתי אם אסיר את החומה אשר לכאורה מגינה עלי.