דילמה!

להבנתי לכל אחד יש קווים נרקיסיסטיים. אצלי, בעקבות מבחני-אישיות, נקבע שאצלי זה קיצוני יותר - העיסוק בעצמי. כל דבר אני מקשר אליי. דברים בסיסיים, כמו ללכת ברחוב, אנשים לא מסתכלים עליי, אני מתרץ בנוסחה הקבועה (כי אני לא יפה לדעתי). האם אפשר לשנות את זה, או שתמיד נשאר ככה?

אסף יקר, אתה צודק! לכל אחד יש גרעין נרציסטי. הרעיונות הנרקיסיסטיים נולדו מתוך האגדה היוונית על נרקיס, שנגזר עליו להיות מאוהב בעצמו, כעונש על שלא הצליח לאהוב אף אחת מן הנערות שרצו בו. הוא הביט בבבואתו המרהיבה שהשתקפה במי האגם, התאהב בעצמו עד כאב, והבין בתוך כך את סבלן הגדול של אותן נערות שהתאהבו במי שהיה כה בלתי מושג. אותו עלם חמודות גחן מעתה מול דמותו המשתקפת, עד שמת לבסוף מצער וערגה, ובמקומו עלה ופרח פרח הנרקיס היפהפה הנושא את שמו. עצוב ומקסים גם יחד, לא? מי שדיבר על הנרציזם הבריא (היינץ קוהוט למי שמתעניין) התכוון לייצוג חיובי, בריא ומאוזן של העצמי, המאפשר קיום מאושר ויצירתי בעולם. לעיתים, ההתמקדות בעצמי אינה נובעת דווקא מהתאהבות עצמית, אלא מחוויה שונה בתכלית, של חולשה, חוסר ערך והתבטלות, כנגדה מגייס האדם מסכה של התנשאות (גרנדיוזיות) מנופחת. כך נולד מעין פיצול, בין שתי תפיסות עצמי מנוגדות. אפשר לשנות את החוויה הזו באמצעות טיפול דינמי, המכוון לאותו פער בתפיסה העצמית, ומאפשר חוויה שלמה יותר של העצמי. דרך צלחה ליאת