פרפקטציוניזם חמור

שלום. אני סובלת מפרפקציוניזם חמור שמקשה עלי מאוד בחיי היום יום בלשון המעטה. רמת הפרפקציוניזם שלי מגיעה לרמות גבוהות עד כדי כך שכאשר אני לא עומדת במה שהצבתי לעצמי זה מגיע עד לכדי בכי, הרגשות הרסניות, ודיכאון. זה מתבטא בעיקר בלימודים. איני יודעת מה לעשות עם עצמי , קיימת בי נוסף לכול תחושת התחרותיות באננשים אחרים דבר המקשה עליי עוד יותר. אני שונאת את האדם שהפכתי להיות ואיני יודעת מה עוד לעשות למרות שמנסים לעזור לי בכול דרך אפשרית..(שיחות עפ פסיכולוג, תמיכה משפחתית אך עד עכשיו כלום לא עזר) אני מרגישה שאם אין לא אשיג את הציונים הגבוהים הסנטנדרטים הגבוהים שאני מציבה לעצמי אני לא שווה כלום. יש להודות שעברתי הרבה משברים בחיי וזה הדבר היחידי שעזר לי להמשיך הלאה.

רונית יקרה, אנשים שונים מאד אלה מאלה גם בצורך ההישג שלהם, במידת השאפתנות ובמידת הנכונות שלהם לשאת במחירים של אותה שאפתנות. כמו שזיהית נכון, הפרפקציוניזם מספק הגנה כנגד תחושת אפסות, חוסר אונים וחוסר יכולת, המתעוררת בעוצמה רבה גם מול כשלים קטנים ואנושיים. ההגנה הזו - כמו שאת יודעת היטב - גובה מחיר יקר של עייפות והכבדה. בטיפול פסיכולוגי ניתן לעבוד על קבלה עצמית וסלחנות רבה יותר ביחס לעצמי, על הגמשה של ההגנות, כך שיותירו כוחות ואנרגיה למשימות היומיום. לא כתבת מתי היית בטיפול. אם זה קרה מזמן, הייתי ממליצה לך לנסות שוב, בתקווה שקיימת בשלות רבה יותר לתהליך. אם את בטיפול כרגע, כדאי להיאזר בסבלנות, ולהתמסר אליו, כי המאמץ ישתלם. אני מפנה את תשומת לבך למשפט האחרון שלך - "יש להודות שעברתי הרבה משברים בחיי וזה הדבר היחידי שעזר לי להמשיך הלאה". את מדגישה את התפקיד המיוחד שקיבל אצלך אותו פרפקציוניזם חסר פשרות. אני מאחלת לך שתצליחי למצוא דרכים מסתגלות יותר להתמודד עם משבר, ולהתיר לעצמך חיים קלים יותר שהנאה בצדם. מועדים לשמחה והרבה הצלחה ליאת

הייתי כבר בטיפול פסיכולוגי במשך המון זמן (שנתיים וחצי בערך) הפסקתי את הטיפול לפני 3חודשים.. המפגשים עם הפסיכולוג העיקו עליי יותר ויותר ואיני יכולה לחזור שוב לאותו מקום שהוא באמת מחליא אותי (סליחה על הבוטות) ומאוד קשה לי שם מבחינה נפשית (וזה די לגיטימי).. אני די מנסה להתמודד בעצמי עם הבעיה שכיום היא יותר ויותר מתעצמת לצערי:( למרות שמאוד מאוד קשה לי עם זה, אני לא רוצה לחזור שוב לאותם טיפולים מכבידים ומתישים. די נמאס לי (בכול זאת שנתיים וחצי זה לא קצת)..אני חייבת לומר שאני גם סובלת מחרדות נוסף לכול והלימודים הם אלה שמקדמים אותי ונותנים לי תחושת סיפוק, אני די מרגישה שאם אין לי אותם אין לי עוד מטרות או חשיבות בחיי..