מה זה בעצם חברים
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי, אני אנסה לתאר את התחושות שלי בדרך הכי פשוטה שאני יכולה וסליחה מראש על ההודעה הארוכה. אני בת 34 רווקה, עובדת במשרה מלאה, טיפוס די בייתי - לא ממש אוהבת לצאת וכשיוצאת זה פעם ב......... יש לי חברות ומס' ידידים, תחביבים וכו' הבעיה שאני רוצה לדבר עליה כזו אנשים מדברים על חברים טובים וחברי נפש ושיעשו הכל למען החברים שלהם כל דבר מעולם לא חשתי את זה כלפי החברות - ואפילו הקרובות ביותר גם לא כלפי ידידים (אולי כי לא תמיד זורמות השיחות) כשאני יוצאת זה בכדי להעביר את זמן ולא כי אני באמת רוצה. לא מרגישה שכיף לי - אם כן זה נדיר אני כבויה - - - זה היה תמיד ככה בד"כ מחכה שיעבור כבר הזמן ואחזור הבייתה כלפי חוץ אני נראית אדם מלא שמחת חיים וביטחון וחברותית - בפנים הכל קר מנוקר ללא רגשות כלל !!! לפעמים שאני מכירה אנשים חדשים - אני משדרת משהו אחר ממה שאני - פתאום אחרי זה מגלים את האני האמיתי שלי - הפחדן - החסר ביטחון והחסר חיים אני מרגישה שזה לא בסדר ולא כך צריך להיות כלפי חוץ אני לא משדרת את זה ומראה איכפתיות וכו' אך בפנים בתוכי מרגישה מן ריקנות כזו כמו ____________ קו של איש מת בבי"ח לא יודעת מה זה להרגיש, מה זה קירבה אמיתית לאדם מהלב - הכל אצלי מהראש בלי רגש. מה זה בכלל ידידי נפש ומה אני אמורה להרגיש ? אני לא מרגישה שאני יכולה להקריב את חיי למען מישהו חברה טובה שלי - מתקשרת ואומרת שהיא מתגעגעת אחרי הרבה זמן שאנחנו לא מתראות - אני לא יודעת אם היא באמת מתכוונת למרות שהיא אמיתית - אני עונה לה - שגם אני למרות שאני לא מרגישה כך. חברה אחרת (חברה של מס' שנים) שנסעה לפני מס' שבועות לתקופה מהארץ - עשתה מסיבה ולא הרגשתי צורך ללכת - הלכתי ודווקא נהנתי בסופו של דבר- אבל כל הטקס הזה של להתכונן ולצאת ולהיות עם עוד אנשים תמיד מלחיץ אותי לפני כל יציאה אני עושה כזה סיפור ויש לי כאלו מלחמות עם עצמי מליון פעם בראש "ללכת" "לא ללכת" "ללכת" "לא ללכת" ובסוף אני הולכת גם כשאני עם אנשים ואני צוחקת (כלפי חוץ) ורוקדת, בפנים אני מרגישה ריקנות איכס כזה, האם כולם ככה ? האם משהו לא בסדר איתי אני רוצה לציין שמעבר לכל זה - אני אדם מאוד סגור רגשית סוחבת איתי במשך מרבית חיי בעיה גנטית מאוד לא סימפטית ולא אסטתית מה שסוגר אותי עוד יותר. ניסיתי מס' פסיכולוגים ללא הועיל - אני לא מרגישה צורך לדבר ולשפוך וגם כשאני שם אני לא מדברת מהלב אלא מהראש פשוט יורה את כל מה שיש לי כמו אדם שמספר סיפור מהצד ולא חווה אותו באופן אישי לא עושה לי כלום לדבר - אני יכולה לדבר מהיום ועד מחר ולהתלונן זה ישאר בפנים ולא ירפה. אני גם לא טיפוס שבוכה בכלל ואם כן אז כשאף אחד לא רואה אני לא מצליחה להשתחרר ליד אנשים - - - בכלל !!!!!!!!! לאחרונה מעדיפה להיות לרוב לבד אם כי לא ממש יוצא לי כלפי חוץ שוב, לא רואים עלי כלום ולא מרגישים . התחלתי בנושא אחד ונגררתי לאחר שאולי הוא קשור ואולי לא - סליחה על הבלאגן אשמח לשמוע חוות דעת
תראי. את מאוד מסכנה, אני חושב. את לא מרגישה כלום, ומשחקת אותה נהנית. בשביל מה את חיה בעצם? תלכי לפסיכולוג, כי נראה לי שאת בסכנת חיים. אני אומר את זה מהלב.
אני לא יודעת למה אני חיה. הייתי אצל מספר פסיכולוגים אך גם שם הרגשתי שאני מבזבזת זמן יושבת ומדברת ומדברת ובעצם לא מרגישה כלום אני מספרת סיפור כל פעם שבעצם זה סיפור החיים שלי אך בכל זאת מרגישה כצופה מהצד ולא כמי שחווה אותו
קראתי את מה שכתבת, והתכווץ לי הלב, באמת. התחושה הזו, שאתה לבד (אמרת שאין מישהו שבאמת קרוב אלייך או שאת מרגישה קרובה אליו..), היא תחושה כבדה, חוויתי אותה בעצמי בתקופות מסוימות. נשמע שאת סוחבת איתך מועקה מאוד גדולה, מורכבת, כבר הרבה זמן, אפילו כתבת שאת לא יודעת למה את חיה.. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך את בדיוק חשה, אבל זה נשמע שממש קשה לך. אני לא בורחת מלהיות אתך במקום הקשה הזה, אבל אני כן רוצה לכתוב לך משהו, ומבקשת שתחשבי עליו קצת, ואולי תחזירי תשובה לגביו. אני לא כותבת את זה ממקום של שיפוטיות, אלא שואלת את זה כי אולי לא ניסית או שכן ולא הלך.. אני מצטערת אם זה נשמע פלצני עד כדי בחילה. לפעמים, כשהתיק שאנחנו סוחבים אתנו בדרך הזו שנקראת החיים, נהיה כבד, זה נחמד להתחלק עם מישהו בסחיבה. פתאום מגלים שאפשר ללכת זקוף, לנשום יותר בקלות, להנות מהנוף ומהחברה. נשמע שיש לך חברים, ואף כמה טובים כפי שכתבת, והשאלה שלי היא, אף אחד מהם לא מספיק טוב או לא מסוגל לעזור לך לסחוב קצת? או שניסית פעם והתאכזבת? אחד הפחדים הגדולים בלתת אמון ולהפתח הוא האפשרות להפגע. מצד שני, אפשר לגלות חברים חדשים ואמיתיים!!! וגם דברים על עצמך. אולי אולי את מגנה על עצמך מהעולם עם הגישה הזו של המנעות?? תכתבי לי בחזרה, מישהי. לפעמים,
הי, אני עונה לך אין לי בעיה לכתוב על זה או לדבר על זה רוב החברים/ות מכירים את "סיפור" החיים שלי שגורם לי בחלקו להסתגרות בחלקם מכירים את המצב שאני בלי מצב רוח ובלי חשק לדבר 2 חברות יודעות שאין לי כח לעשות משהו עם עצמי, על האפתיות שלי אני לא מסתירה אפילו בעבודה (עם שותפתי לחדר שאין לי איתה קשרי חברות מעבר לעבודה) אני מספרת את תחושותי אבל שוב - כל השיתוף הזה והדיבורים האלה הם בגדר סיפור שאני מרגישה שאני מספרת על מישהו מהצד ולא על עצמי - בלי רגשות בלי בכיות - מונוטוני לחלוטין. רק שיובהר דבר אחד - אני יוצאת (לפעמים) - ורוקדת (לפעמים)- ומנויה במכון כושר - ועובדת אבל למרות כל זה בפנים הכל רקוב, אני לא מצליחה לחשוב חיובי.
שלום "קספר" יקרה, ההודעת שכתבת כל-כך נוגעות ללב, עד שאין לי ספק שלא הכל "ריק ורקוב" בפנים... כפי שאפשר להבין גם מהתגובה החמה של "מישהי", את לא לבד בעולם עם ההרגשה הזו של פער בין "פנים" ו"חוץ". למעשה כולנו מסתובבים עם פער מסויים, וזה נכון שבדרך-כלל מרגישים טוב יותר כאשר הפער מצטמצם. אני לא לגמרי בטוחה איך לנסח את זה, אבל מאוד הייתי רוצה שלא תפסיקי לקוות לאפשרות להרגיש טוב יותר עם עצמך, ולחוות קשר חם ואותנטי עם אדם אחר. בשבילי, הדרך לשם עוברת פעמים רבות דרך התנסות בקשר טיפולי ממושך, שבו עוברים גם שלבים של ניתוק וריחוק, אבל לא מוותרים ומתקדמים לקראת אפשרויות נוספות. האם תהיי מוכנה לנסות שוב? בברכה, אורנה ראובן-מגריל
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
