פחד מוות.

שלום לכולם, (אני מקווה שאני כותב בפורום הנכון) אני סטודנט בן 22. בסביבות גיל 6 חוויתי לראשונה התפרצות מסויימת של חרדת מוות (זאת ההגדרה שנראית לי המתאימה ביותר) - הבנתי בבת אחת שיבוא יום ואני אפסיק להתקיים. שבאיזושהי נקודת זמן, שתגיע בוודאות בסופו של דבר, לא יהיה "אני" יותר. לא יהיו מחשבות,רגשות, חלומות ותקוות. "אני" אגמר (זה המקום לציין שאני לא מאמין בחיים אחרי המוות, או בגלגול נשמות). הרעיון כל כך הבהיל אותי שזנקתי המקום וקראתי לאמי בהיסטריה, בלי שליטה. כעבור כמה רגעים התאוששתי, עדיין קצת מבוהל, והמשכתי לתפקד כרגיל, מגרש את המחשבות מהראש. מאותה הפעם אני עובר חוויה דומה אחת לכמה ימים. (אם כי היו תקופות שבהן זה היה תכוף יותר והיו תקופות שפחות). ברוב הפעמים זה קורה ממש לפני שאני נרדם (כשאני עוד עירני לגמרי), כשאני שוכב במיטה בחושך, ובדרך כלל לא כשאני בחברת אנשים אחרים. מחשבה על מושגים כמו "נצח" ו"אינסוף", ולפעמים גם בהייה בכוכבים מעוררות את אותו אפקט. המחשבה הזאת תמיד איכשהו חוזרת אליי כל הזמן, ותמיד התגובה היא אותה תגובה - אני מזנק, לפעמים קורא או צועק באימה, ולאחר כמה שניות נרגע. כאילו התודעה שלי לא מסוגלת להתמודד עם הידיעה הזאת, ולכן היא מנסה להסיח את דעתי באמצעים הטכניים שעומדים לרשותה. מעולם לא נתקלתי באדם אחר שעובר חוויה דומה או שמעתי על התופעה. אשמח לקבל תגובות.

אתה לא לבד ידידי ! השאיפה לחיי נצח מלווה את הקיום האנושי מראשית ימיו. מרבית בני האדם (לפחות בתרבויות המערב) עושים לא מעט, כדי להימנע מהמפגש הישיר עם גבולות הקיום שלנו, עם ההזדקנות והמוות. היידגר, פילוסוף אקזיסטנציאליסטי מן המאה שעברה, דיבר על חוויית האימה, המתעוררת בעוצמה רבה מול המודעות המלאה למוות ולאפשרות שנפסיק להתקיים. הבשורה הטובה, עפ"י היידגר, היא שדווקא אימת המוות מנערת את האדם מאדישותו, ומתוך הייאוש וחוסר האונים, הוא נאלץ למצוא משמעות ותכלית בחייו. אז מה עושים? אם כל כך הרבה שנים אתה חש כה מובס מן החרדה, אולי מוטב לפנות לעזרה מקצועית, שתסייע לך למצוא את אותה משמעות לחייך. אפשר לפנות לפסיכיאטר ולקבל טיפול תרופתי להפחתת חרדה, ובהמשך - פסיכותראפיה (שיחות) במטרה להביא להקלה ושינוי. אני מזמינה את חברי הפורום להתייחס ולהביא מחשבות בנושא. לילה טוב ליאת

אני מזדהה עם ההרגשה. לפעמים אני תופסת את עצמי בבת אחת תופסת את נשימתי ונבהלת (כאילו ראיתי משהו נורא מפחיד) אחרי מחשבות דומות. פתאום למשל אני חושבת שאולי אני חולה במחלה חשוכת מרפא - ובבת אחת נהיה לי קוצר נשימה, כאילו שאני לא יכולה להכיל את המחשבה הזו, כאילו שהיא יותר משאני מסוגלת לקבל ולהסכים. אני מרגישה כך לעיתים גם כשאני חושבת על מוות של קרוביי - הוריי, אחיי והשאר. אני מסכימה עם ליאת שיש לתפוס את זה - את הרגע - ולתת לו למשוך אותך הלאה. להביא אותך לנקודה בה אתה עסוק בחייך ומעשייך בם ופחות מוטרד מהרגע בו יסתיימו. זה נשמע לי כמו הדבר הטבעי ביותר להרגיש, אפשר להתעלם ממנו, ואנשים עושים את זה בכל רגע ובכל דקה - אבל אני חושבת שיש משהו מנער במחשבה הזאת, משהו שלא מאפשר לחיות באדישות ולהעביר את הזמן - אלא ההבנה שכדאי להיות תמיד עם הלב במקום הנכון, להיות איפה שהלב נמצא ולעשות את מה שהוא רוצה באמת. מה אתה אומר?