ד ח ו ף - ילד בפנימיה בוכה ורוצה הביתה

קודם כל סליחה על אורך המכתב, אך לפי השעה בוודאי תבינו באיזה מצב אני נמצאת. שלום רב. בני בן 15 ילד עם לקויות למידה, לומד בחטיבה עולה לכתה ט'. לבני ני בעיות ריגשיות, בעיות חברתיות, מרגיש דחוי ע"י ילדים, ילד טוב, לא יוצא מהבית בכלל!!! לא נפגש עם אף חבר לא מנסה ליצור קשר או ליזום. יציאות שלו הם עם הכלב לחמש דקות או עם ההורים. כל ניסיונות השכנוע לא מצליחים. אתמול היה יומו הראשון בפנימיה. הוא החליט ללכת לפנימיה מאחר ושמע ששם יש עזרה רבה בלימודים, וגם האהבה שלו לחיו ולטבע גרמה להחלטה. ההתלהבות היתה גדולה, סיפר לכל המשפחה על הפנימיה. אך אתמול היה היום הראשון. לאחר סידור הארון פתאום ראיתי שהחיוך נעלם. פתאום היה לו עצב בפנים והוא אמר לי שלא נראה לו שהמסגרת מתאימה לו.שכנעתי אותו שזה מה שהוא רצה והוא חייב לנסות. לפי כמה שעות אי אפשר להחליט. הבטחתי לו שבערב אני ואבי שלא נגיע אליו וכך היה. כאשר הגענו הוא פשוט פרץ בבכי. שלא טוב לו, שאין לו חברים, יש כאלה שהגיעו עם חבר או בן מפשחה. והוא לא יודע איך לדבר, אני לא חברותי וכו'. לאחר שיחה עם המדריך הוחלט לישון בבית ונחזיר אותו בבוקר. אך בבית שוב החל בכי היסטרי! אני יודעת שאם הוא יסתגל למקום יהיה לו טוב מבחינ לימודית ומבחינה חברתית. לחטיבה כאן בישוב הוא לא מןכן לחזור. בפנימיה הוא יהיה בין ילדים אחה"צ מה שלא היה בבית. אני מאמינה שמבחינה חברתית וגם לימודית הוא יפרח. סה"כ הוא ילד טוב, ילד נקי ומסודר, נראה טוב (נמוך לגילו) אך מי שיכיר אותו בוודאי יתחבר אליו. הסברתי לו שכאשר הוא לא מתקרב לילדים הם בטח חושבים שהוא סנוב ולא יותרין איתו קשר ולא מבינים שזה מבעיה ריגשית. אומנם היתה תמיכה מהמדריך ומהמנהל, אני ושבת שחבל לפספס את הניסיון הפנימיה. צריך לפחות לתת זמן. אך אני מרגישה שהיום אני לוקחת את הבן שלי בכח למקום שרע לו שם. הרצון להרשם לפנימיה בא ממנו. האם נכון לקחת אותו בימים הקרובים הביתה בערה עד שיסתגל או שזה לא נכון. או האם לתת לו עוד לבכות שם ולראות אם המצב יסתדר? כל הזמן הוא אומר אני לא חברותי . בבית יש לו אח קטן ילד עם ADHD שעושה לו "טרור" מעליב אותו שאין לו חברים מציק לו וכו'. כך שחשבתי שהניתוק מאחיו יעשה לו טוב. אנא תשובתכם הדחופה.

אסתי יקרה, כמה קשה לראות ילד סובל! אני מתארת לעצמי איזו מעמסה מטיל המצב החדש על כולכם, וכמה חוסר אונים ובלבול את חשה כרגע, כמי שצריכה ללוות את התהליך ולהישאר חזקה בשביל כולם. למרות הקושי העצום בו אתם נתונים כרגע, הצלחתי להבחין גם בכמה נקודות אור : הילד שלך קיבל החלטה חשובה, ובחר לעצמו מקום העונה לצרכיו הייחודיים (להכיר בקשיים ולזהות את הצרכים, גם זו יכולת ! ). הוא מצא מסגרת הנותנת מענה לקשיי הלמידה שלו, לקשיים החברתיים שלו, ולצורך בחברתם המנחמת של בעלי החיים האהובים עליו. כל מי שהקשיב פעם לשיר "לילה ראשון בלי אמא", שמע בוודאי את הבדידות והייאוש הנלווים ללילה הראשון מחוץ לבית. מה שיפה ונכון (בשיר) עבור חייל בן 18, נכון עוד יותר כשמדובר בילד בן 15, המתמודד לראשונה בחייו עם יציאה מהבית החם של אמא. חשוב לזכור שמדובר בתגובה טבעית ונורמלית, שתחלוף לאחר תקופת ההסתגלות. לטעמי, חשוב להימנע עכשיו משיחות ממושכות ו/או ביקורת על הרגליו החברתיים. מוטב להעניק לו כרגע הרבה מאד תמיכה, לעודד אותו על ניסיונותיו להתמודד ולהתגבר על הקושי, גם אם לא תמיד "מצליח לו". כדאי מאד לגייס מתוך צוות הפנימיה את כל מי שאפשר (האם יש שם פסיכולוג?), ולספר לילד שמה שעובר עליו עובר ועבר על כל הילדים האחרים. אפשר לבחון, אולי, רעיון שעולה אצלי ברגע זה (כמובן באישור הצוות), ולארגן עבורו גור כלבים קטן שיפחית מתחושת הגעגועים והבדידות, או (במידה וזה לא מתאפשר) לעודד "אימוץ" של חיה אחת מתוך פינת החי של הפנימייה, שתגביר את תחושת האחריות והשייכות למקום. עוד דבר חשוב, שאמרתי כאן כבר בהזדמנויות אחרות, הוא להימנע מהרחמים. אל תרחמו על הילד. רחמים זה דבר מחליש. במקום זאת, מוטב להפיח בו תחושת מסוגלות ויכולת. לומר לו עד כמה אתם סומכים עליו ועל יכולות ההתמודדות שלו, ולשדר זמינות ונכונות לסייע כל אימת שיהיה בכך צורך. לגבי השאלה האם לקחת אותו הביתה בלילות הראשונים. כדאי להתייעץ וללמוד מניסיונם של אנשי הצוות במקום. אני, אישית, מאמינה בהסתגלות הדרגתית במידת האפשר. הייתי מאפשרת לינה בבית, עד שהמקום ייעשה פחות זר ומאיים. עם זאת, חשוב להגביל זאת בזמן ידוע מראש, ולהסביר שהשינה בפנימייה היא חלק מחוקי הבית החדש. אני מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה, ושנת לימודים פורייה. ליאת

לאסתי שלום, בשום פנים ואופן לא להשאיר את הילד בכח בפנימיה!!!!!!!!!! אותי זרקו לפנימיה מגיל 10. היום אני כמעט בת ארבעים. לא שוכחת ולא סולחת! אין דבר יותר גרוע לילד ועוד בגיל כזה רגיש, מהרגשה של דחייה על ידי הוריו מולידיו. סליחה על ההתלהמות שמשתמעת בדברים, אבל אני חושבת שרצונו של הילד הוא הקובע....

שוב שלום, גם אני לא התרשמתי ש"זורקים את הילד לפנימיה". הרושם שאני קיבלתי הוא של מסגרת הנותנת מענה לילדים עם צרכים מיוחדים שאינם מקבלים מענה במסגרת הרגילה. אני רוצה להאמין, ליאור, שגם אותך לא זרקו. ככל הנראה היה מי שהחליט שזו המסגרת העדיפה עבורך, גם אם בעינייך זה נתפס כדחייה והרחקה. ללא ספק, זאת סוגיה לא פשוטה, המדגימה מצבי חיים מורכבים בהם נאלצים לבחור באפשרות הפחות גרועה. לילה טוב ליאת