טיפול

שלום לאחר שני טיפולים כושלים (של חודשיים ולאחר מכן שנה) ,והטיפול הנוכחי (חצי שנה) שגם בו אני מעלה חרס, אני כבר באמת מתחילה להתייאש. אין בי עוד כוח לצאת שוב למסע חיפושים אחרי מטפל,ואין לי עוד טעם להמשיך בטיפול. אני חסרת אונים ותוהה האם יש משהו בעולם שיעזור לי. אני מאד ביישנית ופשוט לא מסוגלת לדבר בפגישות. אני כל כך מפחדת להגיד דברים מטומטמים ולא קשורים, וכל כך מעסיק אותי מה המטפל יחשוב עלי (דבר מעורר רחמים לכשעצמו, לשגות באשליות שאכפת לו ממני ושהוא יחשוב עלי משהו... ).אני מטבעי נוטה לפתח תלות אובססיבית באנשים ובאמת בטיפול הקודם, למרות שגם שם לא הצלחתי להיפתח, פיתחתי תלות גדולה מאוד במטפלת, תלות שגרמה לי לחשוב ולחלום ולחיות רק אותה, וכשהתחלתי להיפתח, התלות הזו כל כך גברה עד שלא יכולתי להכיל אותה יותר, ועברתי תקופה קשה של סערת רגשות ,דיכאונות,התרכזות בעצמי וחוסר תפקוד.כעסתי על עצמי שנשאבתי לכל זה ביודעין,וכעסתי עליה ועל המשפחה, ששכנעו אותי להישאר בטיפול,למרות שלא רציתי להישאר בו כי ידעתי לאן זה יוביל.החלטתי להחליף מטפל, והגעתי לטיפול הנוכחי, והפעם עם שריון ממוגן יותר, שלא תרם להצלחת הטיפול... לאחר כל פגישה, החלטתי שאני עוזבת, ובשארית השבוע שכנעתי את עצמי לתת לזה עוד הזדמנות.לאחר כשלושה חודשים של תקיעות, הגעתי למסקנה שזה באמת מגוחך ללכת לטיפול בשביל לשתוק,ושאני כנראה לא בשלה לטיפול או שמטפל,[שוב...:) ] לא מתאים לי.ושיתפתי אותו ברצון לעזוב.המטפל גרס, שזוהי בדיוק הבעיה שלי,שאני בורחת מקשרים ושהגיע הזמן להתעמת עם זה. החלטתי שאני עוברת את המשוכה הזו ויהי מה. ובאמת,באמת שניסיתי להיפתח והחלטתי לפתוח דף חדש ועוד אלף החלטות. אבל בכל פעם שאני מגיעה לפגישה, אני פשוט נחסמת,מרגישה לגמרי אבודה, לא יודעת על מה לדבר,פתאום שום דבר לא נראה לי חשוב או בעייתי כל כך, ומה שנראה לי חשוב, לא מוכן לצאת לי מהפה ,הראש שלי פשוט מתרוקן ממחשבות (שבד"כ דווקא ממאנות לעזוב...). אמרתי למטפל את כל זה, והוא באמת מנסה לדובב אותי ולעזור,אבל זה לא עוזר. התקיעות הממושכת הזו בטיפול, משתלטת לי על החיים, ובאמת לא נעימה לי (בלשון המעטה). אני כבר באמת לא יודעת מה יהיה איתי, ואם אעזוב, לאן אפנה? טיפול קבוצתי? עם פורום רחב אני בכלל לא מסתדרת. גם מפסיכודרמה ברחתי לאחר חודש. אני חסרת אונים, אולי יש לך עצה?!

הי לילך, נשמע שאכן יש בעיה אך אני בטוחה שגם יש לה פתרון. אני חושבת שדבר ראשון שאת צריכה לעשות זה להישאר בטיפול. למרות הקושי, למרות הרגשת התקיעות, למרות התיסכול - ודווקא בגלל כל אלו עלייך להתעקש ולהצליח בטיפול. המטפל אמר לך שזו בדיוק הבעיה שלך - ואם הוא מודע לכך אז הוא יוכל לעזור לך ואולי צריך פשוט יותר סבלנות. אני מזדהה עם הרבה מתחושותייך - לחשוב על המטפל, לחשוב מה הוא יאמר, לא לרצות להגיד שום דבר טיפשי ועוד. אני חושבת שחשוב מאוד לומר לו את הכל, במילים אלו, כמו שאת אומרת כאן, ואולי כדאי לדבר איתו על דרכים לפתור את הבעיה יחד. למשל - שלי קשה לספר למטפל דברים אני כותבת אותם על פתק למשל, ומוסרת לו אותו כשאני מגיעה לטיפול. ואז גם הוא יודע את הדבר, גם לא הייתה לי ברירה יותר כי הדבר נעלם וגם ראיתי שהוא מגיב באהבה וחמימות גם לדברים "הנוראיים" ביותר, וזה חיזק אותי לנסות וכן לדבר בפעם הבאה. לגבי מה שכתבת - שזו כביכול אשליה שהוא אוהב אותך ודואג לך - גם על זה שווה לדבר. אני חושבת שקשר מטפל-מטופל הוא מורכב אך עלייך לזכור שהמטפל הוא גם בנאדם, וגם לו רגשות.. והוא לא חוסם את עצמו מלחוש אמפטיה וחיבה למטופל. אולי זו לא אותה סוג אהבה כי לנו יש מטפל אחד ולו יש אולי 20 מטופלים (שאני בטוחה שלכולם הוא מרגיש דברים, גם אם לא אהבה סוערת..) - אבל בהחלט שווה לדבר על כך, ואולי תוכלי לשמוע שהוא גם חושב עלייך בין הפגישות ודואג לשלומך וחושב על דרכים לעזור לך. אני לא הייתי הולכת לנסות משהו חדש ודווקא מתעקשת על הטיפול הזה. דווקא בגלל שקשה כל כך דווקא בגלל שאת מרגישה מיואשת. עשית צעד בכך שדיברת איתו על כך, ואולי אפשר להרחיב את השיחה הזאת - לספר לו על הטיפול הקודם ועל רגשותייך כלפי המטפלת הקודמת (זה אולי יהיה קל יותר מאשר לדבר עלייך ועליו) ולומר לו פשוט את הכל, זה רק יקדם אותך ואת הטיפול. נסי אולי למצוא נושא לכל פגישה. תחליטי שאת מספרת משהו שקשה לך, שאת סובלת ממנו , בפגישה הבאה למשל. במשך הזמן עד הפגישה נסי לחשוב על דברים שאת רוצה לומר, איך לומר אותם - וכו' - ואולי זה יקל עלייך. שאלי אותו מה הוא מציע לעשות כשקשה לך - ודברו על הכל בפתיחות וישירות עד כמה שניתן. אני מאחלת לך המון הצלחה ושתרגישי טוב

תודה על התשובה הארוכה והמושקעת!! ותודה על העידוד העניין הוא שניסיתי כבר את כל מה שהצעת לי. הוא יודע כל מה שכתבתי כאן. ניסיתי גם הרבה פעמים לחשוב במהלך השבוע על נושאים ואפילו כתבתי אותם. וכשבאתי לפגישה, או שלא היתי מסוגלת לדבר עליהם או שדיברתי עליהם בתחילת הפגישה אבל לא היתי מסוגלת לפתח אותם ושוב הכל נתקע. ואני שואלת את עצמי, האם חצי שנה זה לא מספיק זמן, והאם יש טעם להתעקש על משהו שפשוט לא מצליח.האם אין דרך אחרת, שכן תצליח. אולי טיפול כזה אינו הפתרון בשבילי, ואם כן, אולי המטפל הזה לא נכון בשבילי, אולי אוכל למצוא מטפל שכן אצליח להפתח אליו, ויצליח לדובב אותי יותר.לא חבל על הכסף והזמן שלי?

לילך שלום, נראה לי שבשלב הזה את כבר יודעת מה קורה לך בתוך טיפול: את מתחילה את הטיפול עם מצוקה ועם רצון לשינוי ולאחר זמן את מגלה שהדפוס המוכר לך משתלט גם על הטיפול - היכולת לדבר נעלמת ועימה התסכול גדל והתהיה האם לעזוב את הטיפול הנוכחי. ועם כל זאת את מתארת תהליך המוכר מטיפולים רבים. כלומר, הטיפול מהווה מעין מדגם מייצג לחיי הנפש גם מחוץ לטיפול. כך שאם את ביישנית ונוטה להימנע מקשרים בדרך כלל, הרי גם בטיפול תתקשי לדבר. תוך כדי עבודה על הנושא הזה בטיפול ותחילת ההיפתחות התוך הקשר הטיפולי תוכלי להרגיש שגם בחוץ הדברים משתחררים אט אט. השיטה היא בדיוק מה שהתחלת לעשות: לדבר עם המטפל שלך על הלבטים והקשיים להיפתח ולדבר בטיפול. צפי לכך שזהו תהליך שלוקח זמן אך אני מעודד אותך להמשיך בו. בהצלחה, גדעון