הפסיכולוגית עברה לעיר אחרת

שלום. הייתי כשנה אצל מטפלת, לפני כחמישה חודשים ילדתי את ביתי השלישית ועקב כך עשיתי הפסקה. מיד לאחר הלידה, רציתי לחזור לטיפול הפסיכו', אך מפאת חוסר הזמן ועייפות לא הצלחתי לארגן לי זמן להמשך הטיפול. לפני שבוע התקשרתי אליה לבקש לחזור לטיפול, וכל כך הופתעתי כששמחתי אין קץ לשמע קולה, למרות שהיא לא אמרה שום דבר מעניין מעבר ל"מזל טוב, לא השארת לי פתח להתקשר קודם לכן". לפני שילדתי השארתי לה הודעה במשיבון שאתקשר אליה ברגע שארצה להמשיך את הטיפול. היום אני יודעת שעצם זה שידעתי שיש לי את האופציה להמשיך בטיפול, איך שהוא עברתי את התקופה הקשה שלי מאז הלידה, כאילו היא ליוותה אותי. משיחת הטלפון- התברר לי שהיא עזבה לעיר אחרת, דבר שבא אלי כהפתעה גמורה. זה היה סינריום שלא הכנתי את עצמי אליו, כל הזמן יחלתי לעצמי לחזור לטיפול ברגע שאתפנה, אך עכשיו להגיע אליה לעיר אחרת, זה אומר להתארגן מול שלושה ילדים קטנים ובעל שעובד עד השעות המאוחרות של הלילה.. ליבי נפל עלי, אני כל כך עצובה ומה שיותר מפתיע שלא בכיתי כבר שנה, ואני בוכה הרבה, על פרידה שלא היתה, על ההכנה שלא הייתה, כאילו נינטשתי שוב (אצלי עניין הנטישה הוא מרכזי- אימי הכניסה אותי לפנימיה בגילאי3-6 ויש לי הרבה כאב סביב זה). ופתאום אני שוב ננטשת, מעניין שדוקא כשילדתי והייתמות שבי גדלה, דוקא אז חשבתי עליה ואיכשהו ציפיתי לבאות- להיפגש איתה ולהמשיך מתישהו, אבל עכשיו היא כבר לא נגישה, היא עברה לעיר אחרת, ואני בוכה, כאילו אימי עזבה אותי שוב... כל כך הרבה הפתעה מול הרגש הזה, מול העוצמה והכאב, מול זה שפתאום הפגישות שהיו לנו כל כך יקרות ויש מחשבות כמו "חבל שלא כתבתי לאחר כל פגישה", "חבל שלא הקלטתי.." וקשה לחשוב על מטפלת חדשה, כי נוצר קשר שאני לא יודעת להסבירו , ואפילו קצת , מאד, מתביישת בו, אבל היא כבר לא פה ומה אני עושה????

ניבה שלום, לפעמים החיים משחזרים את עצמם, במפתיע ובדייקנות...עם הלידה את לא רק אמא בשלישית, את גם נולדת כילדה החווה תחושה של נטישה, וכל כך רוצה את המטפלת שתטפל בכאב הזה. אבל, האמת היא שזה לא כל כך מפתיע. תקופה זו שלאחר הלידה היא אכן תקופה שאת יכולה לחוות את עצמך מכל כך הרבה מקומות בו זמנית. לכן, פורץ לו הבכי הזה ולכן תחושות ההחמצה על הפגישות שלא נכתבו ותחושות הגעגוע העזות למטפלת . אז מה עושים? למעשה אנחנו ארץ די קטנה וניתן ליסוע מעיר לעיר. אולי אפשר להתארגן עם בעלך שיבוא מוקדם יותר, או לקחת ביבי-סיטר. אולי המטפלת השאירה לעצמה קליניקה חלקית בעיר מגורייך. אני סבור שניתן למצוא פתרונות ברמה הטכנית כדי לחזור לטיפול. פשוט הרגש ותחושת הנטישה הינם כפי הנראה כה צורבים, שברגע הראשון מרגישים חוסר אונים כאילו את באמת אותה ילדה קטנה בפנימיה. אבל יתכן שכתתפוגג התחושה הקשה תחזרי לכאן ולעכשיו, ואולי, כך אני מקווה, ימצא גם הפתרון למפגש המיוחל. בהצלחה, גדעון