מיואשת

אני עכשיו בצבא, משרתת בדובר צה"ל. נלחמתי כדי להתגייס, שכן אני חולה בדלקת מפרקים של גיל הילדות מגיל 8 וחצי. ההורים אסרו עלי לדבר על המחלה ומאז ועד גיל 17 שמרתי את הסוד הנורא לעצמי, ושקרתי כל הזמן, כדי שלא יעלו על "הצרעת". אני לא מכירה את עצמי ,תמיד הלכתי אחרי דיעות של אחרים, תמיד חייתי בצל ההורים. רציתי להיות משקית תש או חובשת והתגייסתי לבסוף לחיל האויר כי אבא היה 20 שנה והוא יודע שהתפקידים האלה גרועים. הוא היה הח"א אז זה המקום הכי טוב להיות בו. ההורים שלי נורא שולטים בי,ועדיין מנסים בגילי הנוכחי- 20. המחלה שלי הייתה אמורה להסתיים עד גיל 16 ,אבל המשיכה עד היום. אני מפוחדת ובמתח כל הזמן. אבל לא רואים עלי. לא רואים גם שאני חולה. אני נראית בריאה למראה, וזה גם מה שההורים חושבים, שהכל בסדר. אבל אני כבר לא יכולה יותר, אני לא נהנית מכלום, ההורים טוענים שחצי שנה אצל הפסיכולוגית זה מספיק. הם חושבים שבקשתי ללכת אליה מלכתחילה כי היה לי רע בצבא. הם מפסיקים את הטיפול בקרוב מאוד. עברתי כבר 4 תפקידים, הרגשתי שהלכתי עיוור אחרי רצונותיו של אבא ולבסוף עזרתי אומץ כנגד ההורים ועברתי לירוקים לדובר צה"ל. עכשיו טוב לי פחות או יותר בצבא אז הם מפסיקים את הטיפול, "גם ככה אני סתם הולכת אליה, אין בי שיפור אני עדיין לא מתנהגת יפה להורים". קשה להם עם זה שאני מגבשת אופי משל עצמי כנראה. בקיצור אני חושבת שהמחלה נובעת ממצבי הרגשי ושעד שאני לא ארד לשורש העניין, המחלה לא תעזוב. . אין לי כסף כי אני חיילת, וכמו שכבר הסברתי אין לי הורים נפש חיה שתבין ממש לליבי. אני צריכה עזרה. אני לא אוכל להמשיך בחיי כל עוד אני עם המטען הזה. הייתה לי גם חרדת מבחנים קשה בתיכון; וכעת אני כל הזמן לא מבינה,סרטים,ספרים,מבחנים,קטעי שיחה, ואני נכנסת ללחץ. הפסיכולוגית לפחות טוענת שאין לי פגיעה קוגנטיבית,זה הלחץ של שנים שלא משתחרר,ומתח שמפריע לתפקד כמו שצריך. בבקשה תעזרו לי להמשיך בחיי. אני רוצה להפסיק לבכות בלילות.(אני בבסיס סגור ). * ביררתי ואין טיפול אפשרי מבחינת הצבא, כלומר קב"ן לא יוכל לטפל בי כי אני מתנדבת אשר שייכת רק למרפאה אזרחית.(אגב הייתה לי בעיית הרטבה לילית עד גיל 15 בערך).

שלום לפסיכולוגית, אולי תוכלי לפרט עוד על הרטבה לילית עד גילאים כאלה , סבלתי מאותו דבר ואני רוצה להבין למה זה קרה לי ולאחים שלי, ולמה ההורים לא עשו כלום תודה

שלום אלמונית, את מתארת קשיים גופניים ונפשיים המלווים אותך שנים רבות. אני מבינה שהתמודדותך מתבצעת בעיקר לבד, וכי אינך מקבלת את התמיכה שאת זקוקה לה מסביבתך הקרובה. אני חושבת שהמשך הטיפול הינו חשוב ביותר, ומציעה לשוחח עם ההורים על תחושותייך בנושא. במידה והם לא יאפשרו לך להמשיך את הטיפול הנוכחי (וזו כמובן האופציה המועדפת בעיני), חשוב לפנות למרכז קהילתי לבריאות הנפש (מרפאה ממשלתית איזורית), שם תוכלי לקבל טיפול פסיכולוגי ללא תשלום. אני חושבת שיש חשיבות רבה לכך שלא תעברי את ההתמודדות המורכבת הזו לבד. בהצלחה, אורנה