קורסת..

אבא מאושפז בתל השומר במחלקה פסיכאטרית - הוא איים להאבד..... אני ממשיכה לעשות כוויות על היד...... הלימודים באוני' מקשים עלי עוד יותר..... הבולמיה רק מתחזקת, ממש לא נעלמת..... המשפחה הקורסת... המבולבלת.. הבכי לא פוסק, הלילות החשוכים לא נגמרים..... הפחדים, התסכולים, החרדות... הרצון העז להיות אצל הפסיכולוגית שלי 24 שעות...... כמה קשה עוד יכול להיות..? מה עוד אני יכולה לעשות..? איזה מעשה נורא עשיתי שאני מקבלת את העונש הזה..? רע לי! רע לי! רע לי! ואני כבר מתחילה לחשוב............

היי לך! מה שלומך ? קראתי את דברייך וחשבתי לעצמי יתכן שאת משתמשת בכוח הסבל שלך לרעה. כלומר, את לא יכולה לחכות עד שאבא ישתחרר כדי לגרום לעצמך לכויות או להכנס להתקפי בולימיה מעטים יותר ?. תראי, לפגוע בעצמך תמיד תוכלי, היכולות הזאת זמינה לך, אבל בינתיים למה שלא תנסי להנות ממה שטוב לך בחיים. אולי יש דבר אחד קטן שכן יכול להסב לך אושר והתרגשות טובה ?! אה? אז תרגישי טוב ולהתראות שלך רימון

שלום המצב שאת מתארת נשמע באמת עמוק באדמה ואני בהחלט מבין את הרצון להיות בטיפול ללא הפסקה בתקופה שכזו, משהו שיוכל אולי לחבק ולכסות על הפצעים הנפשיים והפיזיים שנוצרים. המפתח להתמודדות הוא תמיכה חברתית, של הפסיכולוגית, של משפחה, חברים, ואולי קבוצות תמיכה מסוגים אחרים. כיום גם פורומים וצ'אטים באינטרנט עשויים לספק סוג כזה של תמיכה. מה שחשוב הוא להפחית למינימום את הזמן שאת לבד עם עצמך, סביר להניח שאז נוצרת הפציעה העצמית. שמרי על עצמך וכוחותיך. בכל מקרה חרום התקשרי לפסיכולוגית שלך באופן מיידי. בתקופה כזו כדאי לשקול גם לקיחת תרופות, התייעצי עימה בכל מקרה בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי ! כאן רימון, שלחת אליי לאי מייל את התשובה שלך ל "קורסת". אני מעדכנת אותך בכך כי יתכן שבעצם "קורסת" לא קיבלה את תשובתך לאי מייל שלה. אז ביי רימון

היי לך, בטעות שלחת אליי את תשובתך ל"קורסת", הבנתי שקרתה טעות ורק רציתי לעדכן אותך. אז ביי רימון.

שלום :) איך אפשר לעזור לך??? יש לך רעיון?

בקריסה. רק אחרי שקצת התאוששתי והמצב האובייקטיבי שהייתי בו השתפר, משהו כמו שנתיים אחרי(!)....התחלתי לקחת סרוקסט, בהמלצת פסיכיאטר. רק אז הבנתי איזה מטומטמת הייתי, שלא לקחתי את התרופה כשקרסתי. אני ממליצה לך בחום להיעזר בתרופות. אני לקחתי את התרופה שנה ורבע. והיא עשתה לי מה ששום דבר אחר (פסיכולוג, חברה, השקעת עצמי בעבודה) לא עשו לי. פשוט הייתי כבר ב"לופ" ולדעתי הבעייה גם היתה כבר גופנית (מיעוט סרוטונין או משהו כזה...) התחזקתי וחזרתי לתפקוד מלא. מאחלת לך רק טוב

תודה לרמון, לאביבית, ל"הייתי שם" ולד"ר אורן על ההתייחסות. אני אולי אשמע לכם קצת פסימית אבל זו הרגשתי.. אני לא יכולה להתרומם מהנקודה השפלה שבה אני נמצאת..... קשה לי , רע לי ויות רמכל אני לא רואה את עצמי יוצאת מזה.. בנוסף לכל הלחץ, החרדה, העייפות והבלאגן, לקחתי על עצמי עוד פרוייקט בעבודה וזה למרות שאין לי כבר כמעט שעות לתת... לא אכפת לי, אני אעשה הכל כדי לברוח. לא רוצה להתמודד, לא רוצה לשמוע! רוצה רק חיבוק גדול ושקט תמידי..... רק חבל שאין לי את האומץ.