אימא פרנואידית

אל ד"ר אורן קפלן, שבת שלום! אני רוצה להתיעץ איתך בנושא היחסים ביני ובין אימי אשר אינם נותנים לי מנוח. אני בת 33 ומרגישה הרבה פעמים חיה בתוך ואקום או בלי קרקע מתחת לרגליים. בבירור עם עצמי אני מגלה שאני מרגישה זקוקה לקשר עם העולם דרך הקשר עם אימי אבל הקשר הזה במציאות הוא בלתי אפשרי. קצת היסטוריה-: בגיל חודשיים וחצי, לדברי אימי, חדלתי ליצור איתה קשר עין והסתכלתי בה כאילו דרכה. בילדותי הקשר ביננו היה פרקטי בלבד, לא חיבוקים ולא נשיקות ולא "את יפה" ולא שום דבר דומה. גרוע מכך, היתה התעלמות מכוונת כלפיי או חוסר שקט ותגובות חסרות שליטה כלפיי שהתעוררו ברגע שאני הייתי נוכחת מולה. ניסיון שלי לברר איתה את נושא הקשר העלה את העובדות הבאות: א' אימי מרגישה אותי כאויבת וכמישהי שמנסה לתפוס אותה על חם על טעויות או שגיאות. ב' היא מרגישה מולי אשמה ומשוכנעת בכך שאני מאשימה אותה גם אם איני אומרת דבר בנידון. על הקשר: במשך שנים ניסיתי לא להפריע, לרצות ולעזור עד כמה שניתן אך ללא הואיל. הקדמה לשאלה: א' : אני מרגישה שהאופן שבו אני מתיחסת אל אימי הוא גם האופן שבו אני תופסת את העולם. דהיינו, אני מסתגרת בבית ומסתתרת בתוך עצמי, לא יוצרת קשרים על מנת לא לאיים על הסובבים אותי. כאשר אני במחיצת אנשים, אם מישהו מתיחס אליי אז אני משדרת מסר של "אני לא קיימת, אתה לא רואה שאני לא קיימת? אני רק אשלייה". אני מרגישה שאני פוחדת שאם אני אהיה נוכחת אז העולם יתפרק ולא יעמד בזה כשם שהרגשתי שאימי לא יכולה לשאת את הנוכחות שלי. עניין הקשר עם אימי מעסיק אותי משום שבמציאות אני רווקה ואני לא יוצרת קשרים עם גברים. ב-5 השנים האחרונות הייתי בקשר לסבי לא בגלל נטיותי המיניות אלא בגלל הצורך שלי בדמות אימהית שאני יכולה להתלות בה לגמריי. התובה הנוכחית שלי היא ש: אימי היא פראנואידית כלפיי, בעבר הפחד שלה ממני גרם לי להרגיש שהיא מתפרקת ושגם אני עלולה להתפרק כתוצאה מההתפרקות שלה. לכן מן הסתם התנתקתי ממנה אך גם מעצמי. בהווה אני יודעת שאני צריכה להכיר בפחד שלי אך לא לתת לו להשתטל עליי, אסור לי לחשוש מאנשים ועליי לדעת שאם אדם כזה או אחר מראה לי שהוא מתפרק ממני אז יש לו בעיה שהוא צריך לטפל בה. שאלה: רציתי לשמוע מה אתה חושב על כל המחשבות הללו שלי וכיצד אתה תופס את הקושי שתיארתי. ואם יש לך טיפ או עיצה אשמח [ חוץ מאשר הפנייה לטיפול נפשי]. בתודה רימוני .

רימון שלום את מספרת על קשר מורכב מאוד עם אמך וכותבת גם על חווית החיים שלך כיום כמי שאין לה קרקע להיאחז בה מתחת לרגליים. אני מעריך ששני הנושאים קשורים זה לזה ושאת משייכת את מה שקורה לך ואת יחסיך עם אנשים למה שקרה וקורה עם אמך. הנושא הוא מורכב ואנשים מעבדים במשך שנים את קשריהם עם ההורים. במקרה שלך, זה נשמע מסובך והייתי נזהר מאוד לתת לך פירושים בעקבות הודעה אינטרנטית ללא היכרות רצינית. אני מבין שאת לא רוצה המלצה לטיפול, אבל זה די ברור שנושאים כאלה דורשים בסופו של דבר עבודה טיפולית. הדבר המרכזי שאני יכול לומר לך מדבריך הוא שסגנון החשיבה שפיתחת הוא שלילי, הן כלפי עצמך, הן כלפי חייך והן כלפי הקשר עם אמך. לסגנון חשיבה כזה יש גם תכונה שהוא גורם לסוג של הרס עצמי. אכן, יש דברים שאי אפשר לשנות, ואולי הקשר עם אמך הוא אחד מהדברים הללו. בכל מקרה, ככל שאת תעמיקי יותר לעד כמה הרסו לך את החיים, כך החיים שלך יהרסו יותר. ככל שתוכלי לקחת מרחק ולהתחיל לבנות את חייך עם חשיבה חיובית יותר כך יש סיכוי שלמרות משקעי העבר משהו יתחיל להשתנות. בברכה ד"ר אורן קפלן