דיסוציאציה

בת 25, סובלת במשך שנים מדמיונות וניתוקים ביום ובלילה. הדמיונות כל כך חזקים עד שלפעמים הם נהפכים למציאות, מבחינתי. ואז אני מספרת ת הדמיונות לאנשים בסביבה, כאילו שמדובר במשהו מציאותי. לדוגמה: שאני חולת אפילפסיה, ולא רק שסיפרתי זאת אלא גם ממש 'בצעתי' התקף אפלפתי לפני מספר אנשים. או פעם חשבתי שאני אדם גדול המדבר עם האלוקים. בתקופה הזו הייתי ערה בלילות, מתפללת, ורואה, כביכול, אנשים צדיקים שנפטרו לפני שנים, רואה אותם ומדברת איתם. וכאן אני רוצה להדגיש שאני מתפקדת, ברוך ה', ועובדת כמורה בבית ספר ומצליחה. שלא תחשוב שמדובר באחת שלגמרי מנותקת מהמציאות. אלא, כשאני הייתי אדם גדול בעיני, זה היה רק לפני משפחה מסוימת. או אם דמינתי שאני לא רואה טוב ועוברת ניתוח בעינים בבי"ח תל השומר, היו רגעים שנכנסתי לתוך זה והרגשתי ממש כאילו אני לא רואה וספרתי לבן אדם אחד על כך שאני בבי"ח ואיתו דיברתי כאילו עברתי את הניתוח ממש , אבל באותו יום יכולתי לדבר עם מישהו אחר כרגיל. היו תקופות שהייתי ממש ללא שליטה וחשבתי, דיברתי ועשיתי דברים הלקוחים מהדמיון במציאות, אך כיום יש לי שליטה חלקית, עובדה שאני עושה זאת בזמנים מסוימים ולאנשים מסוימים. אני מטופלת בכדורים: רידאזין - כדור 1, ולוסטרל - 2 כדורים ליום. וכן מטופלת אצל פסיכולוגית וביחד אנו עובדים על העלאת ביטחון עצמי, על הבנה מה הגורם למחשבות , אילו סוגי מחשבות יש לנו וכיצד ניתן לנסות להפחית את המחשבות למינון נמוך.היא טוענת שלבעיה שלי קוראים דיסוציאציה-התנתקות מהמציאות. ובאמת דבר זה קורה לי לפעמים שטוב לי ואין לי צורך ביותר תשומת לב ואני באמצע מסיבה עם חברים או עם אחים ואז פתאום מגיעות המחשבות והדמיונות ואני עוברת לי לעולם אחר, כשעדין אני שומרת קשר למציאות, כך שאם מישהו יקרא בשמי אני אשמע אותו. אבל יש לי כמה שאלות שלא מובנות: 1. אם אני אומרת זאת לאנשים מסוימים או בשעות מסוימות, זאת אומרת שכן יש לי איזו שליטה בנידון, ואז זאת אשמה שלי. אני אשמה בזה שאני מספרת שקרים. 2. ואם אני אשמה, אז אני שקרנית. ואז אני לא אוכל לישון כיון שבסך הכל במשך החיים אני טיפוס מאד מאד אמיתי ודיקן. משתדל. 3. למה לבני אדם מסוימים אני מתנהגת או מדברת בצורה אחת ולאחרים באופן שונה? אלו שאלות שמטרידות אותי מאוד מאוד מאוד. בפרט בזמן זה שאצלנו, הדתיים, מקובל לחזור בתשובה ולהשתדל להיות טובים יותר לקראת יום הדין, ראש השנה, הקרב ואז אני אוכלת את עצמי, (אני טיפוס עם המון יסורי מצפון וביקורת עצמית) כי אני אשמה בכל מה שעשיתי, ששיקרתי על בני אדם או הדאגתי אנשים בחינם וכדו'. מקווה שהבנת את המצוקה שלי. אשמח מאוד לקבל תשובה בהקדם. תודה רבה מראש! מלי

מלי שלום נשמע לפי דבריך שאת מתמודדת באומץ ובנחישות בתופעות שקורות לך ומשבשות את החיים שלך. זה ברור שכל מה שאת כותבת בו חייב לעלות בטיפול הפסיכולוגי בו את נמצאת ושם תתמודדי עימו. הדבר שבולט לי ביותר ממה שאת כותבת זה תחושות האשמה והייסורים שאת מערימה על עצמך. כאילו אין מספיק סבל במה בסיוטים ובהתמודדוית האחרות שאת צריכה גם להוסיף על זה את האשמה שזה מה שקורה לך. זה לא קל לעשות שינוי, אבל אולי אם תצליחי לקבל את עצמך קצת יותר באופן שלם, עם המצב המורכב בו את נמצאת ועימו את מתמודדת, אולי יהיה בידיך קצה חוט גם לשינויים נוספים. דיסוציאציה היא תגובה מסוימת לטראומה, בין אם את מזהה אותה כאירוע מסויים, בין אם זו תקופה בחייך, ובין אם תהליך שאי אפשר לזהות אותו, לפחות כרגע. אחד הדברים עצובים לגבי קורבנות של טראומה היא האשמה שהם לוקחים על עצמם על מה שקרה להם. האשמה עוזרת להרגיש שהיה משהו עם שליטה במה שקרה. אם את לא אשמה לחלוטין זה אומר שאת היית חסרת אונים לחלוטין ולא יכולת לעשות כלום. בשיווי המשקל הזה בין להיות חסר אונים בלי שליטה מינימלית לבין להרגיש אשם על פוטנציאל השליטה שלא מומש, רוב האנשים מעדיפים את אופצית האשמה. כשמבינים את הדינמיקה הזו יש בד"כ נתיב חדש שיכול לעזור הן כדי להתמודד עם האשמה ויותר חשוב עם מקור הבעיה עצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן