הפרעת אישיות נרקיסיסטית

פה ושם הוזכה ההפרעה הזו בפורום וחשוב לי לציין מה שלא צויין. לנרקיסיסט אי אפשר לעזור והא גם לא מחפש עזרה כי הוא לא חושב שבכלל משהו לא בסדר אצלו. לכן גם אם יימצא הדפוס שעיצב אותו בילדותו כפי שעיצב - אין בכך משום תרופה, אולי רק הבנה טובה יותר של הנרקיסיסט ומערכת תגובותיו. מה שלא זוכה בכלל להתייחסות במערכת ומה שהרבה פחות ידוע - אלה קורבנותיו של הנרקיסיסט, האנשים הסובלים מהתעללות מילולית, מנטלית, רגשית ופסיכולוגית בשל חייהם עם הנרקיסיסט. יש שני סוגי נרקיסיסטים: נרקיסיסט פיסי - המתמקד בהאדרת המראה, הגוף והחזות של עצמו, ונרקיסיסט שכלי - זיין מוח שאין לו מתחרים. שניהם מאמללים את המשפחה - אבל מאחר וכלפי חוץ הם משחקים משחק מושלם ולעיתים גם זוכים בכבוד ובהערכה על הישגים ממשיים - בן המשפחה המדווח על הנעשה מאחורי הדלת הסגורה נתפש כ....פסיכי. מי יאמין לו-לה? יש בעולם מאות נשים הנשואות לנרקיסיסטים בדרגה כזו או אחרת ואולי אף אינן יודעות להגדיר את מצבן. הן משלמות מס אדיר של שתיקה. ביניהן נשים שחיו בצילם של יוצרים כמו פנחס שדה שחייהן הסתיימו כפי שהסתיימו. הנרקיסיט חי על "מזון" שהוא מקבל מבן הזוג. המזון הזה חייב להכיל הערצה, תמיכה, אהבה, האדרה, החמאה וקבלה בלתי מסוייגים ובלתי פוסקים. הוא "מוצץ" את משאביו הרגשיים של בן הזוג ומתיש אותו עד תום. ואז, אם פסק בן הזוג מלהוות מקור לאותה אספקה נרקיסיטית - הוא לא יאחר למצוא לעצמו מקור חליפי. הגיע הזמן שהמערכת תפסיק להתייחס בכזו סלחנות כלפי התופעה, המאפיינת בעיקר גברים, בנימוק שרצוי ונורמלי שבכל אחד מאיתנו תהיה מידה מסויימת של נרקיסיסם. נכון, שמטבע הגברים ובייחוד היוצרים הגדולים שביניהם, שהם מרוכזים מאוד בעצמם ושכדי להצליח עליך להפגין מידה לא מועטה של דבקות בעצמך. עם זאת, היצירה הנשגבה ביותר, ותהא זו יצירה ספרותית, אומנותית או עשייה פוליטית - אינה שלמה אם גבתה קורבנות אילמים אלה, של בת זוג וילדים שעונו, אומללו, חוו התעללות ואין שומע זעקתם.ואם זה לא קשר של שתיקה אז זו סתם בורות או אולי הזנחה מצד המערכת. למידע מ"יד ראשונה": http://samvak.tripod.com

אכן, רוב הטענות שהעלת אכן מוצדקות ויש רק לקוות שהנרקיסיסטים ימצאו האחד את השניה ויציקו זה לזו. אבל כידוע אין אנשים מושלמים ולכל אחד יש את מאזן ביתרונות והחסרונות שלו. לדעתי, הליך בחירת בן/בת זוג צריכה להיות על בסיס חופשי ומבחירה. ובתור שכך - צריך לבדוק היטב בציציות של מי שאנחנו הולכים לחלוק את חיינו איתו (אם הוא אלים, קמצן, קטנוני, נצלן, נרקיסיסט וכו') ולהחליט אם זה באמת מה שאנחנו מוכנים לקבל / לסבול / לחיות איתו. נורא קל להיקלע למצב של קורבן - יותר קשה להיות על המשמר ולהימנע ממצבים כאלה ויפה שעה אחת קודם. (מה גם שהליך כזה הפיך ובסופו של דבר תמיד אפשר לפרק את החבילה ולצאת לדרך חדשה).

יש משהו מאד שיפוטי באיבחון של הפרעות באישיות וצריך לזכור שתפקידו של הפסיכולוג להיות אובייקטיבי ותומך ולא שיפוטי. לדעתי אנשים כאלה בסופו של דבר *כן* פונים לטיפול כי הם חיים באשליה שבסוף מתנפצת וגורמת להם לדיכאון ואדם בדיכאון בד"כ מחפש עזרה נפשית.

אתי שלום את מתארת סוג של אדם שבאמת לא מבקש טיפול ועלול להיות מקור למצוקה רצינית לסביבתו. עם זאת, האבחנה הנרקיססטית כל כך פופלרית, כמו כל שאר אבחנות האישיות, שסביר להניח שלסל הגדול הזה נכנסים אנשים כל רבים וכה מגווונים שאי אפשר לחלוטין להכליל כשייכים לאותה קבוצה. אני מציע לכן להיזהר כאשר מתייחסים לאנשים שאובחנו כ"הפרעת אישיות" זו דרך נוחה לתקשורת אבל עלולה להיות מלכודת למי שרוצה להתייחס לאנשים כאינדיבידואלים שונים זה מזה. בברכה ד"ר אורן קפלן