החיים!!!

שלום, זה לא עוזב אותי, לא נותן לי מנוח, זה הוא היאוש שנבדבק ולא עוזב וזו גם התקווה שנעלמה לה ולא נראית באופק.... הפסקתי לשאול מדוע החיים כל כך קשים ומדוע יש כל כך הרבה קושי בחיים וכה מעט רגעי אושר.כבר לא נעים לי לחזור ולשאול את אותה השאלה,את אותו הפזמון, התקליט נשחק אך לצערי עדיין מנגן. תקופה מאוד ארוכה שלא טוב לי. תחילה זו הייתה פרידה מבן זוג, אח"כ הבדידות , לאחר מכן טרגדיה ושוב טרגדיה ועכשיו זה עצב ובדידות והישרדות החיים. הבטיחו לי שבסוף הכל מסתדר ושהאור בקצה המנהרה מגיע, שאחרי הרע מגיע גם טוב וצריך הרבה סבלנות.קיבלתי זאת ואמרתי שבחיים ישנם הרבה שיעורים וצריכים לעבור אותם, אבל אף אחד לא אמר לי שלפעמים השיעורים כה קשים וישנם אנשים שנבחנים בבחינות הכי קשות של החיים וגם אף אחד לא רמז לי שאני, כן אני נבחרתי להיות אחת מהנבחנות.... הסובבים אותי לא מעלים על דעתם שכך אני מרגישה, כנראה שהייתי צריכה ללמוד משחק ולשחק את משחק החיים עד הסוף. הפסקתי ללכת לפסיכולוג שלי, לא רואה בכך טעם. ישנם דברים שגם איש מקצוע לא יכול לפתור.אני לא במצב שמצריך עזרה תרופתית.בבוקר אני לא יכולה לקום מהמיטה ולהתחיל יום חדש אבל אני עושה זאת, קמה, מתקלחת, מתאפרת , נראית מצויין, מקבלת מחמאות ומשחקת את המשחק.משאירה את כל האנרגיות בעבודה וחוזרת הביתה באפיסת כוחות.וכך חוזר חלילה. אני יכולה להמשיך ולכתוב אבל כמובן שזה כוסות רוח למת... מבקשת שרק התקווה תחזור לה ושלא תעלם לתמיד.................... אופק

יש כל כך הרבה "הצגה"? למה אין אף אחד שיודע משהו על מה שאת מרגישה באמת? האם אין חבר אחד או חברה, או בן משפחה, או עמית לעבודה, שאפשר לספר לו אפילו דבר מה על הקושי שאת חשה. חוסר תקווה וייאוש הינם רגשות שכולם מכירים, גם אם לא בעוצמה שאת מתארת. אני בטוחה שאם תעזי להחשף, ושוב, אפילו קצת, תגלי שאת יכולה למצוא תמיכה וגם פרופרוציה. כולם חווים קשיים בחייהם, כל אחד מהמקום שלו. לגבי טיפול, את מציינת שהפסקת. האם הוא לא הועיל לך כלל?אולי משהו במפגש בינך לבין הפסיכולוג לא היה מתאים וכדאי לך לנסות שוב? לחיות ככה נשמע לי לא כף בלשון המעטה.

היי אופק אני מסכימה עם תגובתה של לילה לגבי הורדת המסיכה ופנייה לעזרת הקרובים. יחד עם זאת, אני מאוד מכירה את התחושות שאת מתארת כי גם אצלי נחתו הטרגדיות בזו אחר זו. ואז מרגישים שאין טעם לשתף כי אף אחד לא יכול באמת להבין את המצוקה. מה שמשאיר נורא לבד בהתמודדות. ומכאן ועד היאוש, הדרך קצרה. גם אני הפסקתי טיפול פסיכולוגי כי לא ראיתי בו טעם. אני יכולה לספר לך מה הוציא אותי מזה. יום אחד, בעקבות קריאה בספר "סערת נפש" (מומלץ), החלטתי שעם קשיים כמו שלי, גם לי מגיעה קצת מנוחה ו"ניקוי ראש" מכל מה ש"לא עוזב אותי" כמו שתיארת. פניתי לפסיכיאטר. סיפרתי לו על כל הטרגדיות האלה, ועל ה"לופ" שבו אני נמצאת, הסברתי לו שאני לא יכולה להמשיך להתמודד. במשך שעה הוא הקשיב. בניגוד לפסיכולוג, הוא היה שותף פעיל בשיחה, ובסיומה רשם לי "סרוקסט", וביקש ממני לשלב את התרופה בטיפול פסיכולוגי. היו קצת בחילות וכאבי ראש בהתחלה, הרופא הכין אותי לזה. אך אחרי 3 שבועות התחלתי לחזור לעצמי, החיים נראו לי טוב יותר, (למרות ששום דבר אוביקטיבי לא השתנה בהם) וגם הטיפול הפסיכולוגי התקדם והחל להועיל. הדבר היחיד שהעיב, היה תופעת הלוואי הידועה של פגיעה בחיי המין. אך מה זה לעומת החזרת השליטה לחיי, ותחושת האושר, ששכחתי איך מרגישים אותה? זהו, אחרי שנה הורדתי מינון בהדרגה עד להפסקה מוחלטת של התרופה. היה קצת קשה להיפרד מהקביים, אבל היום, עוד שנה אחרי, אני מרגישה מצויין, ונכנסת לפה לעיתים, כדי לספר על נסיוני, (וגם כדי להיתמך כשקשה, החיים ממשיכים ומזמנים עוד ועוד נסיונות). מקווה שעזרתי בהצלחה רינת

אופק שלום לפי מה שאת מתארת את נמצאת בסוג של דיכאון. יתכן שזה לא דיכאון "פורמלי" אבל יש משהו שמוריד אותך למטה כל הזמן ומשאיר תחושה של יאוש וחוסר תוחלת. יש לך כנראה טייס אוטומטי מצויין שמצליח להחזיק אותך באוויר בלי להתרסק, אבל בכל זאת, אי אפשר לחיות כל הזמן במצב האוטומטי. חדוות החיים די דועכת בשיטה שכזו. אני חושב שטיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור וחבל שלא תחזרי למסגרת טיפולית. אם הטיפול הקודם לא עזר חפשי מישהו אחר שכן יעזור לך. כמו כן כדאי לבדוק אם אין באמת מצב של דיכאון ברקע והאם לא כדאי להיעזר בתרופות. קראי את הקישור הבא ובדקי את הסימפטומים המופיעים לאורך המאמר ובשאלונים שבסיומו. כדי להתייעץ עם פסיכיאטר בנושא. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן