ניתקתי קשר

היי כתבתי פה לפני כשבועיים על התלבטות האם לעזוב את הפסיכולוג או לא. הרגשתי שהקשר איתו מסב לי צער. כי הוא משמעותי לי מאוד ואני לא משמעותית לו. למרות שהוא אומר שאני חשובה לו וכו'. אני תמיד מזכירה לו שיש לו משפחה וילדים וזה משגע אותי שאני לעולם לא אהיה מרכזית בחייו. וגם כמטופלת - אני בטוחה שאת ההרגשה הטובה שהוא נותן לי בטיפול הוא נותן לכולם ולכן זה הכל אשליה. תחושת הקושי עם חוסר המשמעות שלי בעיניו והפגיעות העצומה שלי בעקבות זה גרמה לי להיפגע מכל שטות. למשל הוא ביטל שתי פגישות לראשונה מתחילת הטיפול (אני מטופלת 8 חודשים). הביטול היה מוצדק בגלל מחלה של קרוב משפחה, אבל כל כך כאבתי את "הנטישה" הזו בדיוק בתקופה שהייתי ממש בקרשים - שכבר התלות שלי בו הגיעה לשיאה. והוא פתאום נעלם. זה הבהיר לי את האשליה הזו שנקראת טיפול ביתר שאת. ברור לי שעולים בטיפול הרבה כאבים עמוקים ושדווקא בגלל זה עליי להישאר בטיפול אבל... בספונטניות הרמתי טלפון יום לאחר הפגישה האחרונה ואמרתי שאני מפסיקה את הטיפול. מעולם לא ביטלתי פגישה או דחיתי. דבר שנחשב גן הישג מבחינתי. ופתאום החלטתי שדי אני לא יכולה לסבול גם את התחושות הקשות שהקשר איתו מעלה בי וגם את חוסר ההתקדמותש לי בחיים מאז התחלת הטיפול. הוא אמר לי שזה חלק שכל מטופל צריך לעבור החלק התלותי. ואני הסכמתי איתו ובכל זאת אני פגועה. והרגשתי שרציתי "להעניש" אותו על הנטישה. שיכאב לו שאני עוזבת. בדיוק כפי שאני עושה עם חברים רומנטיים בכל פעם שאני נפגעת אני פשוט עוזבת ומחכה שירדפו אחריי (או שאני חוזרת ומנסה לאחות את השברים). עכשיו למה אני מספרת את כל זה? כי לפני שבוע ניתקתי את הקשר. היו לי 3 ימים לא נעימים ביני לבין עצמי. וזהו! כאילו שכבר נחמד לי להיות "לבד" וטבו לי ואני באמת יותר פרודקטיבית. זה מצד אחד עושה לי טוב - הנה לא ניקשרתי אליו יותר מדיי, אני מסוגלת לחזור לחיי. מצד שני - הרגשתי שאיתו היה לי חיבור ומערכת יחסים הכי משמעויתי בחיים שלי. בתור אחת שלא מחזיקה מעמד בקשקים ארויכם ומרגישה שכל קשר ריקני יותר מקודמו. ופה הבעיה. פתאום אני קולטת שגם הקשר הזה השאיר בי כלום. פשוט כלום. כלומר נחמד לי לחשוב עליו ועל זה שמתישהו אני אחזור ואספר לו איך התמודדתי לבד עם הבעיות שלי ואבקש עיצה מינורית כזו או רחרת. אבל לא יותר מזה. הוא כבר לא משמעותייותר. איך זה יכול להיות? מה פה לא בסדר? תודה על תשובה!

בוקר טוב נטע, את המכתב כתבת כמעט בארבע בבוקר, אז אולי ההתמודדות לבד לא קלה כל כך אם זה מטריד אותך גם בשעות אלו. אני יודעת שכולם ימליצו לך על זה, אבל אני רוצה גם להמליץ לך בחום לחזור לטיפול. אני מכירה את ההרגשה שנראית כביכול כל כך לא הגיונית, הרצון הזה שנהיה הכי חשובות לו, אבל תחשבי שאולי אני הולכת לאותו פסיכולוג שאת, ואת הרצון שלך יש גם לי, והוא בחיים לא יוכל למלא את הרצון הזה בצורה שנרצה.. אני גם כן מכירה את ההרגשה שכביכול זה הקשר הכי משמעותי וקרוב - אבל אל תשכחי שזה לא בהכרח קשור אליו - אלא ליכולת שלך ליצור קשר כזה, ואם הצלחת במעבדה הקטנה שלו ושלך - את תצליחי שוב, וזה רק ישתפר. תחשבי על כל השנים שהוא למד והשקיע ורצה להיות מה שהוא עושה, תחשבי כמה עונג זה גורם לו לראות מתקדמת ומשפרת את איכות חייך, יחד איתו, תחשבי שמכל המקצועות בעולם, ומכל הדברים בעולם שהוא יכל לעשות הוא בוחר לשבת איתך באותם רגעים ולהיות איתך. (זה גם נחשב..) נכון שזה לא משנה אם הביטול שלו היה מוצדק, וגם את היית פועלת כמוהו, אבל הרגשות עולים בכל זאת, אבל כדאי ללמוד מהם ולהבין מהם ולא לתת להם להרוס את הטיפול שבטח נבנה עם כל כך הרבה זמן והשקעה. תחשבי על העניין כמו על משבר בקשר שלכם, אבל אפשר לפתור אותו, יחד, וכל כך כדאי לך לעשות את זה, ולמצוא פתרון יחד.תחשבי על רגשות חוסר ההתקדמות, ותחשבי שאולי עכשיו את מרשה לעצמך לעשות את זה שוב, להפסיק את התקדמות הטיפול ולהמשיך שוב לבד.. עדיף לעבד את הרגשות האלו, גם של הרצון להעניש אותו, אבל תדאגי לעצמך, כמו שהוא רוצה לדאוג לך, ותנסי להמשיך עם העניין.. אני תמיד חושבת על הקשר הטיפולי כאל מעבדה קטנה - שכל הרגשות שעולים לי שם, עולים אצלי גם כך בקשרים אחרים, וזו בעצם ההזדמנות היחידה שלי להסתכל עליהם יחד עם עוד מישהו , לנסות להבין אותם, לראות אם זה מתאים לי או מפריע לי, ולהשאיר או לשנות אותם. אבל אם לא נמשיך בקשר הזה, על אף הקשיים, אולי נמצא את עצמינו שוב ושוב עם אותם צרות שלא פתרנו... אני מקווה ששאר ההודעות שתקבלי יעודדו אותך וישכנעו אותך לחזור. עם המון המון רגשי הבנה... אפי

מה בדיוק עושה את הקשר אשלייתי בעיניך? עצם העובדה שאת משלמת לו - עצם ההרגשה שהוא שם בשביל הכסף ולא בשבילך? הרי גם את שם בשבילך ולא בשבילו, אז גם הוא שם בשבילו ולא בשבילך - אולי ככה זה נראה מבחינה הגיונית, אבל בתוך כל ההגיון הזה כביכול, יש עוד משהו. שאת יושבת שם, את מרגישה את זה. משהו קורה, את מרגישה שיש שם משהו אמיתי, שהרי את זה את מרגישה ואוהבת כל כך. אם לא היה את זה, לא היה לך קשה לוותר על זה, ולכן זה והוא כל כך חשובים לך. מה נראה לך שהוא יכל לעשות בכדי שהקשר לא יורגש כאשליתי? איך את רואה את הקשר הטיפולי המושלם מבלי שיהיה בו משהו אשליתי? זה מדהים איך בפורום הזה תמיד באויר עומד הקשר הטיפולי והנסיון הנואש להבין מה בדיוק קורה שם.

אפי כבר כתבה לך את התגובה האמפתית :) אז עכשיו אני... פנית לטיפול בשל בעיות. כשהן עולות - את עוזבת? אולי עכשיו - את מחכה שהוא יתחנן שתחזרי. אבל האחריות לטפל בעצמך היא שלך. נכון - יש לו משפחה, וילדים. נכון, את המטופלת. מטופלת. אפילו בלי הה'. אבל אני מאמינה לו - בלי להכיר אותו - כשהוא אומר שאכפת לו. האם לא היית אי פעם במצב בחיים שהיה אכפת לך יותר מאדם אחד? האם טיפלת בהם במשהו - בילד, בגור חתולים, באדם זקן? זה קושר כל כך חזק. לא רק את התלוי, גם את זה שתלויים בו. אז עזבת. אוקיי. אבל את זו שבסופו של דבר תחיי את כל החיים עם עצמך. כל הזמן. כל רגע. כל דקה. כל מערכת יחסים. כל פעם שתצאי לחופשה - תהיי שם. כל פעם שתכירי גבר ותקלעי לדפוס שמרע לך. זאת את. לא הוא. הלכת כדי לטפל בבעיות - אני ממליצה לך לחזור כדי לטפל בהן. את שואלת איך זה יכול להיות שהוא כל כך לא משמעותי פתאום? אני חושבת שלעיתים אנחנו יכולים לשקר לעצמנו בצורה שהיא יוצאת מן הכלל. אבל האמת היא אחרת. ונראה לי שעצם השאלה שלך אומרת שאת מבינה את זה. אבל הדבר הטוב הוא שלהבדיל מקשרים קודמים, שאחרי נטישה היית לעיתים מנסה לחזור ולאחות שברים, להתנצל, להתמודד עם אדם אחר עם כל מלוא עוצמת רגשותיו. יש אדם שמחכה שתחזרי. ומוכן להיות שם בשבילך עד שהחיים שלך יהיו "בסדר". יש לך *עכשיו* הזדמנות לראות איך דברים יכולים להרגיש אחרת. לא תקחי אותה?

בוקר טוב נטע. אני מחזיקה את עצמי בכוח כדי לא לקרוא את התגובות האחרות כדי שלא להיות מושפעת. לא ברור לי איך המטפל שלך הסכים לסיום טיפול בצורה כל כך חד צדדית ופתאומית? היכן האחריות הטיפולית? אולי אני טועה ואני מסייגת את דברי מראש, אבל שימי לב מה שהוא עושה- ברגע שאתם מדברים על התלות שלך בו, הוא מבטל שתי פגישות. אין לי מושג אם הוא ביטל את כל הפגישות האחרות גם כן,לדעתי יש כאן משהו מאוד מכוון מצידו, דבר שמראה על זה שאת מעסיקה את מחשבותיו יותר ממה שהוא מוכן להודות בפנייך (ואולי בפני עצמו). בטיפול התנהגותי מנסים לעמת את המטופל עם הבעיות שלו על ידי חשיפה מוגברת אליהן.. שימי לב, זה בדיוק מה שהוא עשה.(אני מקוה שגם הוא יודע את זה...) הקשר הזה לא השאיר בך כלום? המטפל לא חשוב לך יותר? סליחה על הבוטות אבל אני לא קונה את זה. ישנה הפרעה שנקראת הפרעת אישיות גבולית ושם עוברים ממצב של אידיאליזציה למצב של דה-ולואציה מוחלטת. נשמע מדברייך שאין אפור אלא רק שחור וורוד, זה לא מצב של סיום טיפול, אלא בדיוק המצב שצריך להתחיל טיפול. אחרי 8 חודשים הצלחתם להגיע לעיקר וחבל שתהיי עסוקה ברציונליזציות לגבי מה שקורה ותצדיקי את זה בפנייך כאילו סיימת את הטיפול בגלל שזה לא הוביל אותך לאף מקום... את בעצמך מודעת לבעיה שמשהו פה לא בסדר. כנראה שזה שאת יודעת שמשהו לא בסדר הוא סימן שאת צריכה להתייחס אליו ברצינות. תשכחי מזה שהטפל 'יחזר' אחרייך, גם אם הוא מתפוץ ממה שעשית אין סיכוי ש'יחזר' אחרייך שמא תביני לא נכון ותפרשי את כוונותיו כמו שאת רוצה לפרש אותן. את מעמידה אותו במבחן וחבל.זה לא לעניין, את עוסקת בתפל ולא בעיקר ולדעתי מצפה לקבל מחיאות כפיים על הצעד שעשית ואת מכנה אותו התקדמות. זו לא התקדמות זה במקרה הטוב דריכה במקום. מצטערת אם זה נשמע כמו נזיפה, אבל תרימי אליו טלפון ותחזרי לטיפול. אפרת. לאפי- מזל ששיניתי את השם, היו חושבים שיש לי/לך פיצול אישיות.

נטע יקרה, תראי איך כולם מודאגים מהמצב.. אני בטוחה שהכל נאמר מהזדהות ומרצון לעזור אפילו מעט, אפילו שאנחנו לא מכירים, אפילו שזה פורום, אבל בכל זאת אפילו לכולנו איכפת מספיק בכדי להשקיע זמן ומחשבה בכתיבה אליך. תחשבי כמה איכפת לו , הרבה יותר מאיתנו, אחרי שהוא ליווה אותך כל כך הרבה חודשים. את חושבת שלמטפלים לא עצוב לסיים טיפול? אפילו שזה כביכול עבודה, אבל אין הפרדה ברגשות, נראה לי. זה כמו מישהו שעובד בצער בעלי חיים, ומטפל בכלב חודשים עד שמאמצים אותו - אז למרות שזו העבודה שלו, ולמרות שזה משמח שהוא עזב, הכלב, למשפחה שתדאג לו, ונכון שיש לו עוד הרבה כלבים אחרים לטפל בו - אבל הכלב שהוא אוהב בכל זאת עוזב וזה עושה לו עצוב , אפילו שיש לו משפחה וילדים והוא היה מבטל משמרת או שניים לטובתם... אני מאוד מקווה שתסמכי עליו שהוא עושה את מה שהכי טוב בשבילך,אפילו אם מה שבא לך זה דברים אחרים, ותחזרי אליו מהר.

אפרופו אישיות גבולית.. אני שמחה שהתפצלנו ושמעכשיו נחיה בשלום.. :)

נטע וכל המשתתפים בעץ ההודעות הארוך הזה, שלום אני חושב שנוצר שיא חדש בכמות התגובות להודעה של נטע ובכלל נושא סיום הטיפול תופס היום מקום מאוד רציני ומרכזי בפורום. אני שואל את עצמי האם זה מקרה או שבכל זאת יש משהו באויר, סיום שנת הלימודים, סיום החורף, סיום הפורמט של הפורום הישן או כל דבר אחר שמעורר כל הרבה הרבה אסוציאציות על סיום הטיפול. ועכשיו לעניין עצמו. אני מעריך נטע שזו הדרך שלך לעזוב. את עוזבת כאשר בתוכך את מרגישה שלא הפסדת למעשה כלום, שזה בכלל לא כואב. למרבה הצער זה מעורר בך כאב מסוג אחר, בדיוק התהייה שאת מציגה פה. "אם הייתי כל כך הרבה זמן בקשר, איך זה שאני לא מרגישה כלום? אולי זה אומר שבכלל לא היה כלום, שבכלל לא הרגשתי דבר?" זהו מנגנון יעיל מאוד לחיסול כאבים, אבל יש לו מחיר יקר למדי. הוא משמיד במקביל את האהבה. אני לא טוען שאת לא יודעת לאהוב, אבל הדברים באים אצלך כנראה בעסקת חבילה. אם את אוהבת את גם סובלת וכואבת. אם את לא אוהבת את לא סובלת אבל מרגישה גם מנותקת משהו עם איזו כהות חושים. התוצאה הסופית שההנאה מהדברים איננה יכולה להתממש באמת כי השילוב של הנאה, אהבה ועוצמות שמגיעים ללא כאב לא קיים. יתכן שבאמת ניתקת את משמעותו של הקשר הטיפולי, או אפילו יתכן שבאמת הוא לא היה חשוב מעולם, אבל כל זה מוביל לבעיה המרכזית שבגללה נכנסת לדיכאון וחשת את הריקנות שוב ושוב בקשרים, ולמעשה כיום את כנראה די תקועה איתה עדיין. אז מה לעשות? יש כאן היבטים של הטווח הקצר והטווח הארוך. בטווח הקצר אולי זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות. נפרדת מהטיפול בדרך היחידה שאת מכירה ויכולה, את מרגישה בסך הכל טוב ומתפקדת כנראה בסדר כך שאולי אין צורך בטיפול כעת עד להודעה חדשה. בטווח הארוך נראה לי שיש בכל זאת משהו לא סגור, והאופן בו הסתיים הטיפול משאיר את הכותרת והאתגר לטיפול הבא, אם וכאשר תפני אליו. בברכה ד"ר אורן קפלן