למה אני לא מתגרשת?

אני נשואה מזה 15 שנים (+3). שבע שנים לאחר הנשיואן התברר לי שבעלי חולה בסכיזופרניה או במחלת נפש כלשהי. תחילת הנישואין היה די טוב. בעלי הוא אדם טוב לב - אלא שמאז המחלה חיינו הם לא כפי שהיו ומאז הוא גם לא עובד. התנתקנו מכל החברים (זוגות) יש עליות וירידות כמו לכול זוג - אלא כשיש ירידה היא ממש דרסטית! והעליה היא יחסית! ז"א הבעל יכול לא לתפקד כלל, לישון הרבה, אפאטי, להיות פרנואידי, לא משתף פעולה - למעשה בזמן זה הוא לא בעל לא אבא ולא חבר! בין יום הוא מסוגל לראות אותי כאוייבת שלו. מלאכת הילדים נופל ברובו עליי בזמן כזה, אני גם המפרנסת (במשרה מלאה). כל מטלות הבית נופלות עלי (אין לי הורים שיתמכו ויעזרו) במצב כזה נקיון וסדר לא קיימים בכלל . הוא אדיש לכול! בתקופה כזאת אני הופכת לשבר כלי, בייחוד אם הוא מתמשך. העניין הוא שבין היתר המצב המתנדנד לא עושה לילדים טוב! הוא לא עקבי עם הילדים. כשטוב לי אני חוששת מהתקופה הרעה שתבוא.. כאילו זה ממתין לי בסיבוב מעבר לפינה. זה מתסכל אותי... כי אני יודעת בבטחה שחיינו לא יהפכו להיות נורמלים אף פעם. ניסיתי פעם להתחיל בהליך גירושין וחיינו בנפרד (לאחר התקף פסיכוטי) .. היה לי מאוד קשה עם הילדים אבל נפשית הרגשתי חזקה יותר. בכל פעם שאנחנו בתקופה הרעה בא לי להתאבד -אני דיכאונית ומתוסכלת. אני לא מבינה למה אני עדיין תקועה בנישואין הזה. מצד שני כשטוב לי (יחסית) אני מעדיפה להקרין על פני השטח שהכול בסדר... להמשיך לצאת לעבודה ואז יום רודף יום שנה רודפת שנה היום אני פתאום מבינה שעשר שנים הגלגל מסתובב.. אני מגיעה לאותה מסקנה כל פעם מחדש אבל עדיין תקועה אם אדם שאני בפרוש לא מסוגלת לשנוא למרות תקופות הגהנום שנגרמים לי (שבאותו זמן בלבד אני שונאת אותו בכל מאודי) אבל אני גם סולחת ושוכחת מהר....כן, יש לי גם רגש אהבה אליו... מה לא בסדר איתי? האם אני זקוקה ליעוץ? מה תהיה הסיבה שאני פונה ליעוץ?: האם אני שפויה? טובת הילדים? האם אני אישה רעה? (האם זוג שבמהלך הנישואין אחד הופך לנכה ולא יכול ללכת - זו סיבה להתגרש ממנו?) אודה על התייחסות - ומתן כיוון עבורי! סליחה שזה יצא כזה ארוך! תודה לריסה המתוסכלת

לריסה, קודם כל, את לא אישה רעה! את בן אדם שמתמודד לבד עם כל העולם (ילדים, בעל חולה ופרנסה). כן לדעתי כדאי לך ללכת לייעוץ, כדי לתת לך כוחות להתמודד (לדעתי אם יש קבוצת תמיכה למשפחות זה עדיף(. עדי (אחיינית של חולה סכיזופרניה(

לפני שנים רבות הייתי במצבך וגם לא התגרשתי. אשתי הייתה חולת סכיזופרניה קשה. בשלב כלשהוא חשבתי להתחיל בהליכי גרושין והתחרטתי. הסיבה לחרטה הייתה כנראה רחמים. היא היתה כל כך מסכנה ולא היה אף אחד אחר שידאג לה. והמשכתי לסבול. עד שיום אחד במהלך אשפוז בבית חולים היא מתה באופן פתאומי בשנתה. לא, היא לא התאבדה , פשוט לא קמה בבוקר. מאז עברו כמעט 20 שנה.

adi האמת שאני כל כך כל כך עסוקה - שאין לי פנאי לקבוצות תמיכה! התחלתי סדרת יעוץ חדשה אצל פסיכולוגית...נראה לאן זה יוביל! בכול אופן היום אני הרבה יותר חזקה מאשר בשנים הראשונות כשהמחלה פרצה אבל כנראה שלא מספיק חזקה.... תודה

בס"ד את בסדר גמור. המצב שאת עוברת אישה אחרת הייתה נשברת מזמן. כל הכבוד לך על הנסיונות שלך להמשך הקשר. הצעותיי: חשבי בעיקר על טובת הילדים. איזה מצב הכי טוב יהיה עבורם? את לא מתגרשת כי את פוחדת. אך לפעמים צריך להתגרש כשכלו כל הקיצין. אם תעשי את הצעד הזה מה שבדרך כלל אני לא ממליץ. תמצאי את עצמך הרבה יותר חזקה לילדייך. תרגישי הרבה יותר טוב ללא דכאונות עצבות חרדות ומשברים תכופים. לילדים שלך יהיה הרבה יותר טוב. וכן גם לבעלך יהיה יותר רגוע. מכיוון שהכל זה גלגל הסובב על צירו דבר גורר דבר הבעל חש בלחץ שיש בבית בגלל מצבו וזה גורם לו לתסכול עמוק יותק שמתבטא בהתקפים אלה בין היתר במצב הנוכחי אין לו סיכוי להתגבר ולהתמודד עם מחלתו. לכן שיחרור הלחץ הנורא הזה שלא מוביל לשום מקום אלא רק לתהום עמוקה יהי הפתרון היעיל והנכון לעשותו למרות הקושי ההתחלתי שיש בדבר. הלוואי שלא היה כך. שאלוקים ישלח לבעלך רפואה שלמה וייתן לך את הכוחות לשקם את חייך החדשים. וייתן כל טוב לילדייך. אמן! כל טוב, עדי

אני לא יודעת למה - אבל תשובתך הציפה בי רגש עז של עצב מאוד נגע לליבי..דמעות כמעט פרצו מעיניי - אבל עצרתי אותם בכל כוחי זהו בעצם המצב שאני רוצה -שאני שואפת ל... אבל לא יודעת איך להגיע למצב כזה..........נכון אני חוששת (נפשית וכלכלית) גם בעלי הסכים איתי פעמים רבות שזהו המצב האידאלי לכולנו...אבל ברגע שהנושא מתחיל להיות רציני - הוא מקבל רגליים קרות ואז מתחילה שוב תקופה רעה.... עם הרבה הטחות אשמה: "את אגואיסטית", "למה לפרק משפחה", את חיה בעננים אם את חושבת שתסדרי לבד גם לעבוד וגם לטפל בילדים", "לא יהיה לך קורת גג" ו "אין לך אף אחד שיתמוך ויעזור לך" "בטח יש לך מישהו אחר" וכו וכו וכו אחרי שהוא נרגע - הוא אח"כ משתדל בצורה יוצאת דופן....הוא צובע הכול בורוד! אפילו רוקם כל מיני תוכניות ורודות כדי לרצות אותי ואת הילדים. ואז תבוא אימו - ותגיד לי "נו - איפה תמצאי בחוץ כזה בעל" "תראי איך הוא עוזר תראי איך הוא משתדל" "שלא תחשבי שהבעלים האחרים טובים יותר" וכך זה חוזר על עצמו הסיפור - אינסוף לא סתם אני מתוסכלת............

לריסה שלום המצב שאת מתוארת משותף למשפחות רבות של אנשים החיים במחיצת חולים בסכיזופרניה ומחלות אחרות. שאלת הגירושין היא שאלה אחת מתוך רצף ארוך של שאלות לגבי איכות החיים והאופן בו אפשר להתמודד עם המחלה, גידול הילדים ועוד. בהחלט כדאי שתפני לייעוץ פסיכולוגי אישי וכן מומלץ שתנסי למצוא קבוצת תמיכה של אנשים הנמצאים במצב דומה לשלך. תוכלי להתייעץ באנו"ש לגבי קבוצה כזו באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי לריסה באמת מצב קשה ומתסכל. כמובן שמאוד קל להסתכל מבחוץ ולומר 'תתגרשי'. כמו שאת יודעת -זה לא כה פשוט ולא רק בגלל הילדים, גם לך בוודאי מוזר לחשוב עליך בנפרד מבעלך. ד"ר קפלן הציע לקבל טיפול ו/או להצטרף לקבוצת תמיכה, אני בוודאי חושבת שזה רעיון מצוין, ולדעתי אם אין לך זמן אז תשתדלי לפחות ללכת לטיפול שיחתי (זה יכול להיות מטפל-לאו דווקא פסיכולוג-את זה אני מציינת מכיוון שאני מבינה שקשה לך כלכלית). יש דבר נוסף שנראה לי כי שכחנו: בעלך. אולי כדאי לחשוב על שיחה שלך איתו על מצבו ועל פנייה לפסיכיאטר בכוונה לנסות לשפר את המצב, אולי הטיפול התרופתי שהוא מקבל היום הוא לא מתאים. אני מכירה אנשים רבים עם המחלה הזו שבזמן שהם לוקחים את הכדורים שהם אמורים לקחת הם לא מקבלים התקפים. אולי כדאי לבדוק את המצב הזה. אמרת שהוא בן אדם טוב, וטוב לב של בן-אדם נראה לי כתכונה מאוד חשובה, ואני מבינה מדוע קשה לך לוותר עליו. אולי ביחד תלכו לפסיכיאטר המטפל שלו ותתיעצו איתו בנושא. שיהיה המון הצלחה מוניק

בס"ד אני בהחלט מצטרף להצעתך. אני דיברתי רק אם כלו כל הקיצין ונעשו כל הנסיונות. ואמרתי הלוואי וזה יעזור. גירושין זה הפתרון האחרון. עדי