פשוט לא יכולה יותר- די!!!

שלום, אני בשנות השלושים המוקדמות לחיי, בחורה עצמאית, חזקה, חברותית מאוד ואהודה מאוד הן בעבודה והן בסביבה הקרובה יותר.עברתי ואני עדיין עוברת תקופה קשה מנשוא. אימי חולה זה כשש שנים במחלה ממארת שבשנה האחרונה הלכה והחמירה, אבי לפני כחודשיים עבר התקף לב שבעקבותיו עבר נתוח מעקפים( מדובר באדם בריא לחלוטין בן 66).מחלתו של אבי הגיע ללא " הודעה מוקדמת " ובמשך כל זמן שהותו בביה"ח אני זו שהייתי לצידו, ישנתי איתו וטיפלתי בו למרות שיש לי עוד אחים. ( כולם נשואים, חוץ ממני).בתקופה שאבי שהה בביה"ח הרגשתי את הבדידות אוכלת אותי אט, אט. בזמן המועט שהיה לי הגעתי לביתי והרגשתי אך גופי צמא לחיבוק, לקרבה, לאוזן קשבת ולא היה למי לפנות, על מי להתרפק. היום אחרי שחזרתי לשיגרה ( ביליתי חודשיים שלמים בביה"ח , חודש עם אימי וחודש עם אבי רצף.)אני חנוקה, לא יכולה לשאת את הבדידות, לא רוצה יותר להעמיד פנים, לא רוצה להיות חזקה, לא, לא, לא עוד. די!!! מספיק!!! נמאס!!! רוצה לצעוק שרע לי, שמגעיל לי, שאני בודדה, חנוקה, קמלה. אף אחד לא יודע מה עובר עליי, תמיד אני מחייכת, תמיד עוזרת, תמיד מקשיבה. תמיד מודל לחיקוי.הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי, אך אין לי אפשרות מבחינה כספית להמשיך זאת. אני בקשר טלפוני עם הפסיכולוגית שלי ופעם בחודשיים שלושה אני נפגשת עימה לשיחה, מה שבטח לא אפקטיבי אך יותר טוב מלא כלום.אני לא יכולה עוד!!!!!!!!!! די!!!!!!!!!! עד מתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מה הפתרון!!!!!!!!1 אך מגיעים לאושר !!!! אומרים שאין רע בלי טוב, ייתכן הדבר? רז

רז שלום גם לאנשים החזקים ביותר יכולים להיות תקופות משבר. מחלה של הורים היא תקופת משבר ומה שקורה לך נשמע לי קשה ומכאיב, אבל גם טבעי. אינך צריכה להעמיד פנים שהכל בסדר כאשר את יודעת שמשהו מאוד חשוב ומשמעותי בחיים שלך אינו בסדר כעת. אני מקווה שתקופת הלחץ הנוכחית תרגע מעט במידה והמצב הרפואי של הוריך ישתפר. אכן זו תקופה שטפול פסיכולוגי עשוי לתמוך ולעזור ואולי כדאי לבדוק אפשרות לקבל טיפול בשירות בציבורי. סביר להניח שאפילו בבית החולים בו אושפז אביך או מטופלת אמך יש פסיכולוגים השייכים לבית החולים ופוגשים את בני המשפחה. זה יכול לתת מענה בטווח הקצר. תמיכה חברתית ומשפחתית היא דבר חשוב בתקופה כזו והחברותיות שלך שעליה את מספרת בתחילת דבריך יכולה להיות מפתח לתמיכה שכזו. נשמע לי שעם כל יכולותיך החברתיות את גם אוהבת להרגיש שאינך תלויה באף אחד ויכול להיות שזה לא רק הבדידות האוביקטיבית אלא הקושי שלך להושיט יד לעזרה בתקופת משבר. אם תתני לעצמך להרגיש בסדר עם הקושי הנפשי אולי תמצאי שאפשר למצוא הרבה יותר תמיכה ממה שחשת עד היום. ולבסוף, בתקופות משבר יש אפשרות להיעזר גם בתרופות להרגעה. זה לא פתרון לשום דבר בטווח הארוך, אבל כדאי לשמור על חוזק גופני, שינה, אכילה וכו' וזה כן דבר שיכול להיתמך ע"י תרופות שיכול לתת אפילו רופא המשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הטיפול בהורים הוא דרך לברוח מפתירת הבעיה האמיתית - הבדידות בחייך. חשבת על זה?

רז יקירה, אשרי ההורים שיש להם ילדה כמוך, אני בטוחה שעם כל הרע שאת מרגישה עכשיו, יבואו הימים הטובים המאושרים והשמחים, מדוע אחיך לא לוקחים חלק בטיפול בהורים ? יישר כח, כי אין מצווה גדולה יותר מכיבוד אב ואם, אני מאחלת להם בריאות טובה ואריכות ימים, ולך את כל הטוב שבעולם.

שלום לכן, יונית , קודם כל תודה על מה שאמרת, מקווה לטוב... אני כל הזמן רק מקווה, טוב שלא איבדתי את התקווה. בקשר לאחיי, יש לי משפחה מקסימה שהנטל מתחלק כמעט שווה בשווה. מה שקרה עם אבי, הכל כמעט נפל עליי כיוון שאני הייתי החוט המקשר בין אבי, הרופאים והמשפחה. אני לקחתי את העיניינים לידיים, אוליי להם היה קשה יותר.( ואני עוד האחות הקטנה , כולם גדולים ממני.) ולך נעמה יקרה, לפני שאת אומרת מה שאת אומרת , תחשבי קצת. לא הייתה כאן שום בריחה. זה היה מצב נתון שצריך לתפקד בו ובגלל החוזק שלי , אני הייתי שם קצת יותר מהאחרים. ואפ פעם היית במצב נפשי קשה אז את בטח יודעת כשכקשה לך את לא יכולה לתת מעצמך לאחרים וכל פעולה נראית לך קשה מנשוא. לא זאת הנקודה אצלי.

קחי חיבוק חזק חזק... דבר שני את חייבת בהחלט למצוא עוד תכנים חוץ מהורייך . זה יפה שתמכת באביך ובאימך אבל אל תשכחי אותך. יש הרבה דברים שיכולים להפיג בדידות. מסגרת כמו עבודה לימודים חוגים. לגבי פסיכולוג אז בקופח את יכולה ללכת לטיפול בהרבה פחות כסף אם בכלל. נסי זאת.