אוף...

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

19/12/2003 | 03:03 | מאת: אפס

לילה מאוחר וטוב, רציתי לשאול איך ילד מפתח דימוי עצמי נמוך? מה בדיוק קורה לו, וממה הורים צריכים להימנע אם הם לא רוצים שילדם יסבול מכך, ומה עליהם לחזרק בכדי שלא יהיו לו ביות מסוג זה? למה הדימוי העצמי נשאר? אם הילד גדל והתפתח וגדל והצליח, למה הדימוי העצמי הנמוך נשאר איתו?? תודה ולילה טוב

לקריאה נוספת והעמקה
19/12/2003 | 16:12 | מאת: הלוחמת

הורים אמורים לשדר לילד שהם אוהבים אותו בכל מצב ולא להתנות את האהבה אליו בכך שהוא יהיה ילד טוב. הורים אמורים להכיל את הילד, את הקשיים שלו. להקשיב לו, להיות בשבילו. לא "לרדת" עליו או לזלזל בו. לראות אותו ולשמוע אותו. זה ממשיך איתנו בחיים כיוון שהילד לומד להיות תחליף להוריו, למה שנאמר לו בילדות. לדוגמא- ילד שאמרו לו שהוא אפס כל הזמן, ימשיך לשמוע את קול ה"אפס" גם בגיל מבוגר יותר , אלא אם הוא יהיה מודע ויילחם במחשבה הזאת וזה לא קל וכו'.

19/12/2003 | 20:00 | מאת: אפס

ואיך מתגברים על זה? אם הילד גדל להיות יפה ומקסים ומצליח וחכם ומוכשר וכל מה שאפשר לרצות, ועדיין קול האפס מבעבע מבפנים? איזה שיטות יש להתגבר על זה? (ברור שטיפול פסיכולוגי וכו', אבל מה בדיוק, על מה עובדים בדיוק? הרי הילד יודע שעכשיו הוא בסדר, ושהוריו אוהבים אותו ועשו כמיטב יכולתם וכו' וכו', אבל איך יוצאים מזה??)

20/12/2003 | 00:18 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום דימוי עצמי הוא לא דבר אחד ולכן גם לא מושפע מדבר אחד. דימוי עצמי מתייחס לאופן בו אדם תופס עצמו אישיותית, אינטלקטואלית, חברתית וכו'. לפעמים הדימוי העצמי הנמוך הוא בנושא ספציפי, לפעמים בהתייחס לנושאים רחבים. זה בוודאי מושפע גם מהבית ומההורים אבל רבות גם מנסיון החיים ומה שקרה בחברה, ואולי מנטיות אישיות ומולדות. אני לא חושב שיש דרך אחת לתמוך בילד ולמנוע דימוי עצמי נמוך. אני מתאר לעצמי שהאהבה שההורה מעביר לילד, ההערכה שהוא מקרין כלפיו, נתינת גדילה ועצמאות הם גורמי מפתח. עם זאת, אי אפשר ללמוד את זה מספר. זה דורש מודעות רבה ואם הורים מרגישים שמשהו בדרך הגידול של הילד דורש שינוי או שיפור אפשר לפנות לקבלת הדרכת הורים ע"י פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/12/2003 | 02:08 | מאת: אפס

לילה טוב ד"ר, (תודה שכתבת: שלום, ולא: שלום אפס...) ענית על הרבה שאלות בתשובה אחת, רק חסר לי משהו אחד. מה בכל זאת עושה הבוגר שהוא מוצא את עצמו במצב שכזה? נגיד שהוא זיהה את הכעיתיות, איך מתגברים על זה? האם ניתן או שזה ישאר לנצח? תודה.

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית