טלטלה נפשית

שלום רב, האם "טלטלה נפשית" של המצאות במצב מפחיד שכבר חווית אותו בעבר (כמו חידוש טיפולי פוריות והחשש מהסתבכות קשה כתוצאה מהם) יכולה לשנות את האופי בצורה דרסטית, כמו "ברקס" חירום בחיי היום יום?, האם זה מצב זמני, אני אחזור לעצמי? אני מוצאת את עצמי מהרהרת המון, כמעט בכל דבר, לפעמים אני מרגישה שאני "משקיפה על העולם מהצד", נותנת לו לחלוף על פניי, נזכרת ומשחזרת דברים שמזמן הושמו במגירות גניזה, מבינה שדרכו של העולם זה להמשיך הלאה, הכל ממשיך כרגיל, השמש זורחת ושוקעת, הזמן חולף, הילדים גדלים, אני ממשיכה הלאה. אפילו שכעת אני בהילוך איטי כל כך. אני הרבה יותר רגישה לזכרונות, הבכי חונק את הגרון מהר מהמצופה, אני זו שתמיד מעודדת ומחזקת את כולם, מתמודדת עם הדברים הכי קשים, והיום רק מלהסתכל באלבום התמונות, או לשמוע חדשות על הרוגים, הדמעות שלי זולגות ללא שליטה, לפעמים עד כדי מבוכה בפני בני משפחתי, היכן נעלמה רוח הקרב שלי? טיפול הפוריות האחרון, עבר בשלום מבחינה רפואית, תוצאה שלילית. אני שוקלת האם לגשת לטיפול נוסף, האם אני שוב אחווה טלטלה עזה כזו? או שאולי כבר חוסנתי? החשש שלי מהסתבכות רפואית נובע כמובן מעצם היותי אמא והאחריות שלי לילדי חסרי האונים. אני תמיד חלמתי על משפחה גדולה, לפחות שלושה ילדים (משפחתי משני הצדדים נצר לניצולי שואה, משפחתי מצד האם מנתה את סבתי, אמי ודודתי 3 נפשות שהצטמצמו לשתיים) חברותיי הספיקו ללדת לפחות עוד פעם או פעמיים מאז נולדו ילדיי לפני חמש שנים. ואני כל כך רוצה לחוות גידול של תינוק מרגע הולדתו, לראות ולשמוע אותו בלידתו, להניק, לטייל עם עגלה בגינה בפארק ולא בגינת בית החולים, אמי אומרת לי להודות על כך שיש לי שני ילדים ולא להתגרות בגורל, היא מאוד מלחיצה אותי וזורה בי רגשי אשמה שבגללי ילדי יסבלו (אם אזדקק שוב לשמירת הריון ממושכת, או חלילה יקרה לי משהו) אני לא מנסה להתגרות בגורל, אני רוצה דבר טבעי, שאצלי יש צורך בהתערבות רפואית כדי להשיגו. האם להרפות כעת מהתהליך? או להמשיך ולקוות לטוב? הכי מפחיד אותי להרים ידיים בכלל, להכנע לפחדים.

לי שלום מה שאת מתארת הם סימפטומים קלאסיים של פוסט טראומה. אני מציע לך להיעזר בטיפול פסיכולוגי הן במהלך טיפולי הפוריות ולאחר מכן במהלך ההריון. הרוגע הנפשי הוא משתנה מפתח משמעותי בכניסה ושמירה על ההריון וכן באיכות חייהם של האם והעובר. ניתן גם לטפל באופן ממוקד בזכרונות הטראומתיים שכנראה מציפים אותך כעת, אחת השיטות החדשניות בתחום היא EMDR ואני מצרף קישור למאמר רלוונטי בנושא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm הסימפטומים הם תגובות חרדה ואפשר לקרוא על הנושא בקישור http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרימה ידיים. אני חייבת לציין שקיבלתי חרדה רק מקריאת המאמר מתוך Anxiety30 ... או שאני פסיכית לגמרי מכיוון שמצאתי סממני הזדהות כמעט עם כל סעיף (OCD, PTSD, GAD, וחרדה) או שעליי פשוט להרפות מכל העיניין ולהפסיק לחטט בפצעים שלי, לפני שאגרום לעצמי "אנפקציה חמורה". אני חושבת שאני בחורה נורמאלית, שעברה קצת יותר מדי בשנים האחרונות, ועליי להפסיק להיות כזו רגשנית, להפסיק לפחד, להודות על כל יום שבו השמש זורחת מעליי, להסתכל על צרות גדולות יותר של אחרים ולהתנחם מה, בשלב זה, אני אספר לך שלפני כשנתיים וחצי, חוויתי משבר קשה, שלווה בדיכאון קשה מבחינתי, גבל ברחמים עצמיים, אי רצון לחזור להשתלב במעגל העבודה, הכל נראה פסימי, שלדעתי נבע מהפסקת מרתון אירועים, כשפתאום היה לי זמן להתחיל לחשוב... פניתי מיוזמתי אחרי מס' חודשים לעזרה פסיכולוגית מבית החולים בו החלה שרשרת האירועים, הייתי מס' חודשים בטיפול אצל פסיכולוגית, שבמהלכו הרגשתי שאני דורכת במקום ולכן אני מרפה ומפסיקה. מן הסתם עוד מחכים לי גשרים גדולים ורבים בחיי, אני מקווה שאצליח לעבור כל אחד מהם בצורה האופטימית ביותר. תודה על התמיכה, על התשובות, קיוויתי ליצור דרך להכוונה אינטראקטיבית, בשלב זה אוותר. אני אתחיל לרשום את רגשותיי ולאגור אותם בקבצים, מצאתי שזה מהווה מעין תרפייה עבורי, ואני מרגישה מעט "ריקון" והקלה לאחר כתיבה וקריאה בחזרה. תבורכו על האתר. לי.