התנהגות

אני בת 30. יש לי שתי בנות: האחת בת 8 והשנייה בת 2.5. כשבתי הקטנה נולדה, הגדולה היתה כבת 5.5, קיבלה אותה מאוד יפה ועל פניו נראה כאילו לא היתה קנאה כלל, לא היה שינוי בהתנהגות, היתה אהבה ודאגה אמיתית וכנה והמון עזרה. לאחר כשנה וחצי פתאום החלו להופיע סימנים, אך גם לא כ"כ חמורים. יש לציין כי בתי הגדולה היא בעייתית מאוד, היא ילדה פיקחית מאוד, ילדה חיובית בסה"כ, אך נוטה להתחצף ולא לקבל דברים כמובן מאליו, בעלת בטחון עצמי מאוד גבוה ודואגת כי המלה האחרונה תהיה שלה וכי ההורה יהיה זה שיפסיד. יש לציין כי בשנתיים הראשונות להתפתחותה לא עבדתי והייתי אתה בבית והיא קבלה יחס אישי ביותר, סבלני וללא גבולות, כוון שחשבתי כי לילד ראשון אסור לבכות. בשלב מאוחר יותר כאשר התחלתי לעבוד התחלנו לבנות מסגרת לילדה ולשים גבולות וכיום אני חשה כי מערכת היחסים ביני לבין בתי הולכת ונהרסת, הזמן ביננו אינו "זמן איכות", הוא בנוי כל הזמן מתככים וצעקות, אם זה בגלל שיעורי הבית שהיא לא מוכנה לעשות באופן מושלם שבו אני מצפה ממנה, וזאת בגלל העובדה שאני יודעת שהיא ילדה חכמה ויכולה. יש לציין כי אני עובדת משרה מלאה, חוזרת עייפה הביתה ואז כמובן שמחכה עוד עבודה רבה בבית, אני מגדירה עצמי כאם טובה מאוד מבחינות מסוימות (הבנות תמיד נקיות, תמיד יש אוכל מוכן, לא מקלה ראש בחינוך, יושבת אתן הרבה במחשב, עם ספרים וכמובן שיעורי בית), אך אני חשה כי היחסים עם הגדולה הם לא כ"כ טובים, כל יום בדרך הביתה אני ממש מדברת עם עצמי שהיום אגיע רגועה הביתה ולא אצעק עליה, אך תוך שניה היא "מוציאה אולי מהכלים", מדי פעם אני מססנת מלים כגון "נמאס לי ממך, איזה ילדה מעצבנת את" וכמובן שכשהיא הולכת לישון אני מאוד מצטערת, כאשר אני מנסה לשוחח אתה על כך היא מתחילה לבכות ואומרת שהיא מרגישה שאני לא אוהבת אותה ומנסה לעשות אתי מן "עסק" שאני לא אצעק והיא תתנהג יפה, וזה מחזיק בדיוק כמה שעות. אני פוחדת לעשות לבת שלי נזק נפשי, להוריד לה את הבטחון וחשוב לי מאוד שהיא תחוש שאני אוהבת אותה, מה עלי לעשות?

ל שלום מאחר וכבר ראית שההסכמים שאת עושה עם עצמך ועם בתך אינה מחזיקים יותר מזמן קצר ביותר צריך אולי לקבל שמדובר במשהו עמוק יותר ואין מדובר רק בהתנהגות "נחמדה". את ובתך הבוגרת עוברות כנראה תקופה לא קלה ביחד כולל בדיקה מאוד חזקה של הגבולות. שתיכן בוודאי אוהבות מאוד אחת את השנייה אבל יש כעת הרבה תוקפנות שזורמת ביניכן ובוודאי לא כדאי לשמר את המצב הנוכחי לטווח הארוך. בדבריך סיפרת על הולדת האחות הקטנה ועל כך שבשנתיים הראשונות היית עם הגדולה לבד ללא גבולות. ציינת גם שהגדולה בעייתית, אם כי לא הסברת לחלוטין למה הכוונה. מה שברור הוא שהיא קיבלה תיוג מסויים וזה בוודאי משהו שלא יהיה לטובתה בהמשך. כל הדברים הללו יוצרים תמונה בה אתן לא מתייחסות אחת לשניה רק נטו כפי שאתן באותו הרגע אלא יש השלכות מורכבות של תמונות מהעבר ומהמשאלות שלכן זו על זו. במצב כזה לא מפתיע שהסכמים להפסקת אש מחזיקים זמן קצר כל כך. הייתי מציע לך לפנות לייעוץ אישי בנושא. אין צורך לערב את הילדה, את תוכלי לייצג אותה במפגש הטיפולי. רצוי לשוחח עם פסיכולוג ילדים שמתמחה גם בטיפול משפחתי כדי להגיע לשורש העניין ולתכנן בצורה טובה יותר את תגובותיך אל הילדה ולחשוב ביחד כיצד לשפר את המצב. אגב, היכן בעלך בסיפור הזה? הוא קצת חסר לי בכל התיאור שנתת ואולי זה גם יכול לספר משהו על המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן