דווקא ד"ר יגלום הוא המקרה הקל

שלום ד"ר אורן וכולם, קראתי והזדעזעתי מהמקרה שהביא שאול אודות ד"ר יגלום ששכב עם מטופליו הצעירים. ברור שבמקרים כאלה הפתרון והענישה ברורים. ואולם נראה לי שדווקא במקרים הרבה יותר עדינים, המצב סבוך יותר - אביא מספר דוגמאות שעברתי על בשרי: 1. לפני שנים אחדות רופא המשפחה שלי רשם לי תרופת ארגעה שעזרה לי. פניתי לפסיכיאטר שגבה סכומים מופקעים לאותה תקופה והוא החליט שהתרופה שרשם רופא המשפחה בהחלט מתאימה. כן נידונה האפשרות שאצטרף לקבוצה שאותו פסיכיאטר פותח בעוד מספר חודשים. כעבור מספר שבועות התקשר איתי הפסיכיאטר ביוזמתו לשאול מה שלומי. זה נראה לי קצת מוזר אך חשבתי שאולי אני חשדן יתר על המידה. כעבור שבועיים נוספים הוא התקשר לא רק כדי לשאול מה שלומי אלא כדי להזמין אותי לשיחה נוספת, יקרה באופן בלתי רגיל כאמור, ואיך שהוא מצאתי את עצמי מציית אוטומאטית אם כי תוך התנגדות רבה מאוד. יש לציין שבנוסף לטיפול התרופתי שנתן רופא המשפחה, הייתי מטופל באופן סדיר אצל פסיכולוגית קלינית והפסיכיאטר ידע זאת. שאלתי את הפסיכיאטר מדוע הזמין אותי? האם זה ריאיון לקראת הקבוצה העומדת להיפתח? ולמרות שהוא לא שינה דבר מהטיפול התרופתי של רופא המשפחה וידע שאני בטיפול פסיכותרפויטי סדיר (התקיימה אף שיחה בינו לבין הפסיכולוגית שלי) הוא אמר שחש אחריות לבדוק מה שלומי כי אם אגיע לחדר מיון עם תרופה שהוא רשם הוא לא רוצה לקחת אחריות על המעשה. האחריות המדומה הזו עלתה לי 800 ש"ח לפני 8 שנים. ויצויין שלא הייתה קיימת כאן כל סכנת התאבדות או משהו בדומה ושוב אדגיש, הייתי בטיפול פסיכולוגי סדיר והוא ידע על כך. חשבתי שהעונש הכי גדול שאני יכול לתת לו זה לא להצטרף לקבוצה הטיפולית שהוא מנחה, גם היא במחיר מופקע לחלוטין לאותם ימים. 2. במקרה אחר, לאחר שטופלתי תקופה ארוכה בגישה פסיכודינאמית, חשבתי לנסות גישה קוגניטיבית ופניתי אל פסיכולוג המתמחה בכך. גם כאן הסכום היה גבוה בהרבה מהמקובל בשוק, וכאשר ניסינו לתאם מועד לפגישה (אני עובד במשרה מלאה פלוס), גישתו של הפסיכולוג הייתה שאני צריך להתאים את עצמי כי הוא עמוס מאוד בפאציינטים. הגישה לא מצאה חן בעיניי והשארתי לו הודעה שבוע מראש על ביטול הפגישה. בכוונה השארתי את ההודעה במשיבון שלו משום שהייתה לי הרגשה שהוא ינסה להתנגד לביטול. אלא שהדבר לא עזר ומייד למחרת בבוקר טילפן אליי הפסיכולוג עמוס הפאציינטים הנ"ל ונתן לי הרצאה שלמה על התחמקותי מאחריות ומטיפול ובאופן אקטיבי מאוד ניסה לשכנע אותי לחזור בי. 3. פסיכולוגית ידועה מאוד קבעה בפגישה שהתנהלה במשך השנה היחידה בחיי בה הייתי מובטל שאני צריך למצוא עבודות חלקיות כי עם הרקע המשפחתי שלי, בהיותי בן יחיד, לא אצליח להשתלב במקום עבודה מסודר במשרה מלאה. ל"הגנתה" ייאמר שאכן פוטרתי ממספר מקומות עבודה. יצאתי מהשיחה שבור לגמרי בהרגשה שמדובר בפסק-דין. השנה תהייה השנה השביעית לעבודתי במשרה מלאה. לא אלאה אתכם בדוגמאות נוספות. הן אינן קיצוניות וברורות כמו המקרה של ד"ר יגלום, אך בהחלט גרמו לי לחשוב על המוסר והשימוש לרעה שאנשים מתחום בריאות הנפש עושים במקצועם, על הגישה הפטרונית, על ההונאה (כמו במקרה של הפסיכיאטר שיזם פגישה רק כדי לחפש לו פרנסה) ועל מידת האמון שניתן לתת באנשים אלה. אלה מקרים הרבה יותר אפורים מהמקרה של ד"ר יגלום, בהחלט אינם מהווים עבירה פלילית, אך מעוררים מחשבות נוגות. בברכה, משה (לצורך העניין)

שלום משה יש הרבה קווי דימיון בין פסיכותרפיה לדת. 1. שניהם (הפסיכולוגיה ודת) פורחים כאשר האדם נמצא במצוקה ומרגיש חסר ישע מבחינה ריגשית. 2. שניהם מתחילים מסוג מסוים של נביא יודע כל ( במקרה של הפסיכולוגיה זה פרויד) 3. שניהם חסרי כל בסיס מדעי. ( קרל פופר מציין את הפסיכולוגיה של פרויד ושל אדלר כדוגמאות לתורות שאינם מדעיות ואשר הביסוס המדעי שלהם נמצא באותה רמה שבה נמצא הביסוס של האסטרולוגיה. 4.בשניהם, הכוהנים צועקים כמה שקיום יחסי מין בין כוהני דת (כמרים רבנים בדת פסיכותרפיסטים בפסיכותרפיה) הוא אסור ומזיק ובכל זאת התופעה פורחת . בין 7.5 ל 15 אחוז מהמטפלים מודים בסקרים אנונימים כי הם מקימים יחסי מין עם מטופלים ו-74 אחוז מהם מגלים דעות סובלניות לתופעה. 5. בשניהם האפקטיביות של הורדת המצוקה אצל הפונים אינו שונה מאשר לו הפונים לא היו פונים אליהם. משנות החמישים יש מחקרים רבים לגבי האפקטיביות של הטיפול ובכולם מקבלים את אותם תוצאות. כך לדוגמה 2 שליש מאנשים דיכאונים אשר פנו לטיפול מרגישים יותר טוב אחרי הטיפול אבל שני שליש מאנשים דיכאונים מרגישים יותר טוב גם אם הם לא פונים לטיפול (איזנק 1952). מחקרים גם מראים כי לא משנה מה שיטת הטיפול התוצאות אותן תוצאות. מחקרים מראים כי תוצאות הטיפול הם אותן תוצאות גם אם מישהו פונה לאדם אינטלגנטי חסר כל הכשרה בפסיכולוגיה וגם אם הוא פונה למישהו בעל הכשרה בפסיכותרפיה. 6. בשניהם בועטים ומקצים מחמת מיאוס את אלו שמראים את האמת. כך למשל גלילאו גלילי אולץ בלחץ הכנסיה לחזור בו בפומבי מדעותיו כי הארץ סובבת את השמש. כך למשל ג'פרי מיסון סולק מכל האגודות הפסיכואנליטיות ונבעט מכל המדרגות על דעותיו ועל כך שהוא פירסם בספר מנומק ומלומד( "המתקפה על האמת" 1984 ) כי נשים שמספרות בטיפול על טראומה מינית בילדות אינן בהכרח מפנטזות, חלקן דוברות אמת ופרויד נטש מוקדם מידי את תאורית הפיתוי. עד אמצע שנות השמונים פסיכולוגים סברו כי גילוי עריות הוא מקרה שקורה אחד למיליון ואם מישהי מעלה נושא כזה בטיפול היא בהכרח מפנטזת ותפקיד הטיפול להראות לה שהיא מפנטזת. כיום מדברים על מיספרים אחרים לגמרי וזה לא משנה אם זה 1 ל 3 או 1 ל 10 או 1 ל 100, זה רחוק מאד מ 1 ל 1000000 7. הפונים מאמינים ובטוחים באמונה שלמה וקשה לערער את האימון שלהם. יש כאלו שבטוחים שהם רואים את אצבע אלוהים בכל דבר, ויש כאלו שרואים את כפיית החזרה בכל דבר ותת מודע שמדבר עם תת מודע בכל אירוע בחיים. אנחנו חיים במדינה מודרנית ולכל אחד יש זכות להאמין במה שהוא רוצה. אחרי שאתה בעצמך יודע קצת דברים אתה יכול להחליט אם אתה רוצה להאמין ולפנות אליהם שוב או לא.

8. בשניהם הכוהנים מקבלים את המעשר ומתפרנסים ממנו. בדת הכוהנים היו מקבלים את החלק מהקורבן "ככל אשר יעלה המזלג". בפסיכותרפיה מדובר על התשלום שהמטופל משלם. 9. בשניהם מפעילים גם שיטות אלימות לטובת נפש המטופל. בעבר, הכנסיה נקטה בשיטות של עינויים כלפי לא מאמינים כי היא דאגה לנפשם הרוחנית. הדבר קים כיום בארצות דתיות לא דמוקרטיות שאינם מערביות. כמובן שיש כוהני דת שאומרים כמה שהדת היא שוחרת שלום וכמה שהיא נגד אלימות. בפסיכיאטריה נהגו לתת מכות חשמל בכפיה וללא הרדמה לחולים ושוב בשם הדאגה לטובתם ולנפשם. העבודה כי כיום הטיפולים הללו ניתנים בהרדמה אינה מורידה מהשאלה איך עד לא לפני הרבה זמן, מישהו בכלל היה יכול להעלות על הדעת לתת טיפולים כאלו בכפיה ללא הרדמה. גם בפסיכותרפיה יש שיטות טיפול המבוססות על כוח למשל הפסיכותרפיה הישירה ושיטות טיפול מסוימות באוטיסטים. גם בפסיכותרפיה כמו בדת יגידו רבים כי הפסיכותרפיה לא מאמינה באלימות אבל שום קבוצה של פסיכותרפיסטים, לא התאגדה ולא הרימה קול נגד מתן טיפולים בחשמל בכפיה וללא הרדמה ונגד שאר הטיפולים האלימים. וכמובן שיש עוד נקודות דמיון ומי שרוצה מוזמן להוסיף

משה שלום אכן שמירת האתיקה המקצועית היא דבר חשוב מאוד ביחסי מטפל ומטופל. לפי מה שאתה מתאר היו לך מקרים לא נעימים שבהם הרגשת נבגד או אף מרומה. עם זאת כנראה שגם ידעת לשמור על עצמך למרות הפגיעה ואכן חשובה מאוד גם אחריותו של המטופל כלפי עצמו לראות היכן הקשר עם המטפל אינו נכון מבחינתו. לצערנו לא תמיד הדבר אפשרי דווקא בגלל שהמטופל מגיע לפעמים במצב רגיש ושברירי. אני מקווה שבעתיד במידה ותזדקק לטיפול תמצא מטפל שיתאים לך יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן