בעיות הורים

שלום, אני בת 30 ובסך הכל מרוצה מחיי - מההתפתחות המקצועית שלי ומהמערכת הזוגית בה אני נמצאית. קיימת בעייה אחת שמעיבה ומקשה עליי את ההתמודדות ברמה יומיומית והיא הוריי. שניהם הורים אוהבים, תומכים ודואגים ואני נמצאת בקשרים נהדרים עם כל אחד מהם, הבעייה היא היחסים ביניהם. כאשר אני באה להתארח בביתם בסוף שבוע אני נחשפת למערכת זוגית קשה. האוירה בבית מתוחה מאד, מלווה בהרבה מאד ויכוחים וריבים, חלקם שטותיים וחלקם "רציניים יותר". שניהם אנשים עובדים ופרודוקטיביים, אבל נדמה שהקשר ביניהם כבר לא עובד. מצד אחד, קיימת תלות גדולה ביניהם שמתבטאת בשיתוף גדול מבחינת עדכון הדדי והתייעצות וגם במילוי צרכי היום -יום (אבי מסיע את אימי לכל מקום, עושה קניות, היא מנקה ומבשלת וכו). מצד שני, הם אנשים שונים מאד, אין להם כל תחומי עניין משותפים, הם לא מבלים ביחד ונדמה שכל אחד מהם חי את חייו בלי האחר. לדוגמא, אבי חוזר מהעבודה בשעות אחה"צ-ערב עייף והולך לנוח, קם מאוחר יותר וצופה בטלויזיה, לרוב בשידורי הספורט. אימי, לעומת זאת, פעילה מאד, קוראת, לומדת, וחברותית מאד. אין להם חברים משותפים והם ממעטים לצאת לאירועים ולבילויים שאינם קשורים במשפחה או בעבודה. אני מוצאת את עצמי מודאגת מאד ממצבם, חושבת על הנושא הרבה ביום-יום ואף מגיעה למצבי בכי וחולשה כללית, ממש קשה לי לתפקד. התסכול העיקרי נובע מהעובדה, ששניהם נראים לי לא מאושרים ונדמה לי שאין ביכולתי לעשות משהו שיסייע בידיהם. משיחות שהיו לי עם שניהם, הם, כמובן, רואים את המצב בצורה שונה ובעיקר מדגישים את העובדה שיש להם ילדים משותפים, בהם הם רואים את פסגת הצלחתם ואושרם. זה למעשה כמעט החוט המקשר היחיד ביניהם. למרות שאני אוהבת מאד את שניהם, אני מוצאת את עצמי בעיקר כועסת על אבי. הוא הטיפוס היותר "קולני", הפחות סבלני מבין שניהם ובדרך כלל בריבים, אני ממש מפחדת ממנו ומהתנהגותו. הוא לא אדם אלים פיזית, אך הוא משתמש בקללות, ולטעמי, לא פעם, משפיל את אימי ומדבר אלייה בצורה מעליבה גם בנוכחות אנשים אחרים. כאשר אני מדברת על זה עם אימי, היא מדגישה בפניי את הצדדים החיוביים שבהתנהגותו כלפייה ואומרת "שאינה מתרגשת" מהתנהגותו כאשר הוא מתעצבן משום שהיא מכירה אותו כבר שלושים שנה ויודעת שהוא מתעצבן מהר ונרגע מהר. היא גם מדגישה בפניי, "שלא ניתן לשנות אנשים בסוף שנות החמישים שלהם". ואכן, אבי הוא אדם חסר סבלנות ואימפולסיבי - מצד אחד הוא מאד גאה באימי ומספר בגאווה רבה על לימודייה הגבוהים והצלחתה בעבודה, מצד שני הוא מסוגל להתפרץ על שטויות (למשל, כאשר הוא לא מוצא דבר מה בבית). בתחומים מסויימים הוא מתייחס אלייה כמו אל ילדה קטנה- למשל ממש לא סומך עלייה בתחום הכספי. העצבנות וההתפרצויות קורות בד"כ לאחר שהוא מתעורר משינה, אז אני ממש מפחדת להתקרב אליו. אחותי, הצעירה ממני בכמה שנים, ואני מדברות על הנושא הזה לא פעם. לטעמה, אני מגזימה בתגובות ובאבחנות שלי את המצב. היא מסכימה שהמצב רחוק מלהיות מושלם, אך תמיד מנסה לנחם אותי בסיפורים על משפחות אחרות, בהם המצב הרבה יותר גרוע. גם בן זוגי, טוען, שאני מגזימה, כי לדבריו "כמעט כל זוג אחרי 30 שנה מגיע למצב כזה". הקשיים והחששות שלי מתגברים במיוחד לקראת אירועים ופגישות שכוללות את הוריי ועוד אנשים - לדוגמא, מפגשים משותפי עם בן זוגי, אירועים משפחתיים, חגים וכו. אני כבר ממש שונאת ארוחות יום שישי וחגים - למרות שאימי בשלנית נהדרת, אני כמעט לא אוכלת בארוחות, משום שאין לי תיאבון, אני יושבת כל הזמן במתח, ומקרינה חוסר נחת כלפי הוריי והסביבה. אני מפחדת ממצב שבו אבי יתעצבן ויתחיל ביניהם ריב, שידבר אל אימי בצורה פוגעת מול אנשים וכו. אני מוצאת את עצמי מלאת קנאה בבן זוגי - במקרה שלו, הוריו גם כן לא מסתדרים והוא מספר חוויות קשות מאד מילדותו, על הורים שמעולם לא הסתדרו והיו רבים הרבה - אך בכל פעם שאני מתארחת אצל הוריו, התחושה שלי היא שהם יודעים להסתיר את המצב הרע של הזוגיות שלהם בצורה נהדרת - הם לעולם לא יריבו מול אנשים אחרים והתמונה המוצגת כלפי חוץ היא תמיד הרמונית, גם אם היא כנראה שקרית מאד. בחיי אני אדם ששונא זיופים וצביעות, אבל אני מוצאת את עצמי מתפללת לכך שהוריי יהיו קצת "זייפנים" ו"שחקנים" כלפי חוץ, לצערי הם לא. אנשים שהתייעצתי איתם, טענו שאני מעורבת ושיפוטית מידי והציעו לי "לקחת מרחק" ולהשתדל להימנע מלהגיע לאירועים משפחתיים. אני כמובן לא מקבלת זאת. ראשית, אני לא נעשית יותר רגועה כאשר אני לא נמצאת עימם, להיפך, אני מלאת חרדות וכל הזמן חושבת "על מה קורה עכשיו ביניהם". אני גם מסתובבת בתחושה שנוכחותי נחוצה מאד, משום שהיא מהווה בלם לריבים גדולים יותר וליחס משפיל עוד יותר של אבי כלפיי אימי - וכך שוב אני מוצאת את עצמי במעגל הרסני - מצד אחד כל הזמן מנסה ל"הציל את המצב" ומצד שני כל פעם מתאכזבת מחדש מכך שהנני מצליחה לשפר א ת היחסים ביניהם. אשמח לשמוע, תגובות, המלצות ומחשבות.

מיה, ההורים שלך צריכים כעקרון להסתדר ביניהם. הם לא ילדים קטנים, והם את הקונפליקטים צריכים לפתור לבד. חוץ מזה, כשיש מריבה כזו, לכי לחדר! עדי

מיה שלום העצה שקיבלת לקחת מרחק נשמעת נכונה, הבעיה שכנראה שאת לא מצליחה לקחת מרחק. בואי נעשה הפרדה בין שני נושאים, האחד הוא מה שקורה להוריך, והשני מה קורה לך. בנושא הוריך, את צריכה לתת להם לנהל את חייהם כפי שהם מבינים. לא בטוח שאת מבינה לגמרי את מערכת היחסים ביניהם והאיזונים שבתוכה. את בהחלט יכולה לשתף אותם בקושי שלך כאשר את רואה אותם רבים, ובמיוחד עם אביך כאשר הוא מתנהג לאמך בצורה משפילה. מעניין כיצד יגיבו ואולי זה יוכל לעזור. בכל מקרה, אינך יכולה להציל את המצב ואת צריכה לקבל בסובלנות את הקשר ביניהם כפי שהוא. וכאן אני מגיע למה שקורה לך. מעורבות היתר שלך ביחסים של הוריך ותגובותיך הרגשיות בעקבות זאת הם נושא ששווה לך להבין יותר עם עצמך. את רואה למשל שסביבך לא כולם מגיבים באותה צורה, אחותך למשל, פחות מעורבת. חשוב שתבדקי מתי התחילה המודעות שלך למה שקורה ביניהם ובהחלט סביר שיש כאן משהו שאת מבררת עם עצמך דרך הקשר שלהם, ואולי אם תתני לעצמך את התשובה לשאלה המטרידה יהיה לך יותר קל לסבול את הריבים של הוריך. בהחלט יתכן שאינך מודעת כרגע לכל ההיבטים של העניין, אבל ללא ספק יש כאן משהו שלך שאינו קשור לסיפור של הוריך והבעיות ביניהם. בברכה ד"ר אורן קפלן