האם בושה זו תכונה נרכשת?

בני בן השנתיים מאוד ביישן וחסר בטחון ליד אנשים אחרים במיוחד במצבים שיש התקהלות הוא אינו מוכן להכנס למקום , קראתי באחד המאמרים שזו תכונה נרכשת ולא תכונה גנטית (עיתון הורים וילדים) לא זכור לי שהראנו לו בושה מאנשים או חוסר בטחון ליד אנשים. מה עושים כדי שפחות יתבייש וירכוש יותר בטחון עצמי או איך להתנהג לידו במצבים אלו? והאם זו תכונה נרכשת או גנטית? תודה

בניגוד למה שקראת, לביישנות ישנו בסיס גנטי מוצק. כמובן שאין מדובר בתורשה פשוטה דוגמת צבע עיניים או שיער, אלא במרכיבים גנטיים רבים שתורמים לילד להפגין מידה כזו או אחרת של ביישנות. מצד שני, בדומה לתכונות אישיות רבות נוספות שגם להן בסיס גנטי, הגנים אינם חורצים גורל. ישנה השפעה גדולה מאד גם להורים ולסביבה בכללותה. השאלה היא כמובן איך להפעיל השפעה זו כראוי... לא בהכרח "נזיפה" בילד ביישן תסייע לו להיפתח יותר לסביבה... ברוב המקרים - ההפך הוא שיקרה. במקרים רבים מוטב להניח לו ובמקום לעודד אותו לצאת מביישנותו, לתת לו דוגמא אישית אמיתית (בתנאי שזה בא לכם באופן אמיתי) לתקשורת פתוחה עם אנשים בסביבתכם. זה אולי לא יעיל בטווח המיידי אולם בטווח הרחוק זו עשויה להיות ההשפעה הטובה ביותר. ולסיום שתי עובדות מרגיעות: ראשית, ביישנות בגיל שנתיים וקצת היא מאד מאד שכיחה ונורמטיבית. זהו גיל בו הילד כבר מודע היטב את מי הוא מכיר ואת מי לא, מי "משלנו" ומי בוחן אותו מהצד... איך מתנהגים בבית ואיך בחוץ... שנית, במחקרי אורך הוכח כי רוב הילדים הביישנים נוטים להיות הרבה פחות ביישנים בבגרותם. אם כך, למרות המרכיב הגנטי של התכונה, הצפי לעתיד הוא חיובי... ובינתיים כדאי פשוט לקבל שכך הוא הילד שלכם ולא לקטלג אותו ולתייג אותו באופן שיקשה עליו "לצאת מזה" בהמשך.

כוכי שלום רוב המחקרים על תורשה מול רכישה אינם מגיעים למסקנה חד משמעית כיוון שבמקרים רבים מדובר בשילוב של השניים. מה שחשוב זה המצב הקיים ולא הסיבות שלו. ביישנות בגיל שנתיים אינה מנבאת דבר לגבי העתיד ואי אפשר לדעת לאן הדברים יתפתחו. תמיכה ועידוד מצידכם, ביטויי אהבה ולפעמים גם דחיפה להיכנס למצבים החברתיים שמעוררים חרדה עשויים לעזור. התנסויות חברתיות בגן ועם חברים עשויות לשנות את הדברים בצורה משמעותית. בברכה ד"ר אורן קפלן