שאלה

יש לי 2 בנים. הבכור בן 12. הקטן בן 7. יש לי רגשע אשמה כבדים - כי אני אוהבת את הקטן יותר. הקטן יותר מוצלח בהכל. הוא יותר יפה, יותר חכם יותר חברותי וכו. הבכור הוא ילד עם קשיי למידה, ביישן מאוד עם רגשי נחיתות ומבחינת מראה חיצוני - בינוני ומטה אך הוא ילד נבון, טוב, חכם ואינטיליגנטי. יש לו גם בעיות חברתיות - הוא לא ממש מקובל ושעות רבות הוא מבלה לבד בחדרו. ברגע שנולד הילד הקטן, הרגשתי כיצד הבכור מאבד את מקומו בלבי. עד שנולד הקטן - בני הראשון היה כל עולמי ומשוש חיי. ופתאום תפס הקטן את מקומו . אני הרוסה מזה שאני אוהבת אחד פחות מהשני ושאני מעדיפה דווקא את המוצלח. כלפי חוץ אינני מראה לילדים דבר - דווקא אני מנסה לפצות את הגדול - אבל כל הזמן אני מרגישה שאני לא בסדר ואיך יתכן שאמא תעדיף ילד אחד על משנהו, ותעדיף את המוצלח והיפה. מה לעשות ואיך לשפר?

היי תרגעי מה לא שמעת שלכל אמא יש את הפייבוריט שלה? באמת אם לא היו לך רגשי אשם וחרדות בגלל זה היית וודאי שומעת את זה גם מאמהות אחרות, אני מתכוונת לאלה שמספיק אמיצות ומודעות להודות בכך. אז תשמעי משהו. לי יש חמישה ילדים שיהיו בריאים והם כבר בכלל לא קטנים ומהתחלה הבן השני תפס מקום מיוחד בליבי. לא יודעת מן כימיה. בשבילי הוא משהו מיוחד. אני חושבת שאנחנו אוהבים בילדים שלנו את מה שאנו מעריצים בעצמנו או מה שרצינו להיות. בקיצור אחריו נולדו עוד שלושה ילדים וכאמור הם בוגרים ויותר מזה היום וכולם יודעים שהשני הוא מיוחד בעיני ומתבדחים על זה. כמובן שאין צורך לציין שאני מתה על כולם אבל כל הזמן טרחתי לציין בפניהם איזה תכונה מיוחדת להם אני הכי אוהבת. אם תרגישי שזה בסדר ועוד אמהות מרגישות כך אני חושבת שיהיה לך גם יותר קל להתנהג בטבעיות ולא לפצות את הגדול יותר מידי מה שבחושים של ילד הוא דווקא עלול להרגיש שיש כאן אפליה. תהני מאמהות כל עוד הם קטנים.

לאם שלום קשר בין אנשים לא יכול להיות זהה, כך גם לגבי ילדים. העובדה שאת קוראת לזה אוהבת יותר או אוהבת פחות היא תוצאה של רגשות האשמה שלך, אבל לא משקפת בדיוק את המציאות המורכבת בהרבה. ילדים עם קשיי למידה מאופיינים פעמים רבות בבעיות נוספות. הם נחשפים אחרת לעולם מרגע לידתם, חווים באופן חושי אחרת את הסביבה, וסובלים לא פעם גם מדימוי עצמי נמוך ובעיות רגשיות נוספות. לכן מומלץ להפנות אותם פעמים רבות לטיפול פסיכולוגי. אבל כאן לא נגמר הסיפור. גם ההורים לילדים עם קשיי למידה חווים תחושות דומות למדי. המחשבה שיש משהו "פגום" בילד שלי היא קשה מנשוא וגורמת להתמודדות רגשית לא פשוטה להורים, פעמים רבות באופן לא מודע כאילו "משהו פגום בי". מה שקרה לך יכול לקרות גם עם שני ילדים במצב רגיל, אבל ההתמודדות המיוחדת של בנך הגבירה זאת יותר. אני חושב שיש משהו שלא עבר עיבוד מספיק עמוק בהתמודדות שלך עם קשייו של בנך, ולכן הפער בינו לאחיו המוצלח נראה צורם יותר מאי פעם. זה מסוג הדברים שכדאי לדעתי לבדוק במסגרת של ייעוץ משפחתי שאולי צריך להתחיל במפגש אישי שלך עם היועץ אליו תפני. בברכה ד"ר אורן קפלן