שיקום הסמכות ההורית

לדרור ורווית שלום רב, הרשו לי לחלוק עליכם. קראתי את הספר הנ"ל של המחבר חיים עומר, ומבלי לפגוע בכבודו ובזכויותיו, אני לא מקבלת את הגישה שלו. אני חושבת שהילד צריך לתת כבוד להורים, אבל הילד ילמד לתת כבוד מזה שהוא יראה שהם נותנים כבוד. חשבתם על זה? הוא אומר למשל, גם בספר וגם בראיון שנערך עימו, שאם הילד מסתגר במשך שעות, ההורים צריכים לפתוח לו את הדלת בכוח ולדרוש ממנו הסברים. אם ההורים שלי היו עושים לי את זה, זה היה מוריד מערכם בעיניי. חומר למחשבה עדי

עדי יקרה, הביקורת שלך כלפי הספר דומה לביקורות אחרות שנשמעו נגדו, ועם חלקן אני מסכים (וכאן אני חייב להודות שאני תרגמתי את הספר לעברית וערכתי אותו). עם זאת, הגישה של חיים עומר מופנית למקרים קיצוניים, ולא להתייחסות יומיומית. כמו-כן הוא אינו מזלזל בכבוד הילד. להיפך. גם כאשר מדובר בהפעלת כוח ליצירת גבולות ברורים, תמיד מוצע לילד לחתום (בכתב או בעל-פה) על הסכם חדש עם הוריו, שמכבד את זכויותיו ואת גבולותיו. אני חושב שגם שמי שאינו מסכים עם מסקנותיו של הספר יכול ללמוד ממנו משהו, ולהשתמש בזה לצרכיו. חיים עומר הוא אחד הפסיכולוגים המבריקים והחכמים בארץ, והרעיונות שלו, גם אם לא מסכימים אתם, תמיד מעוררים למחשבה. שלך, דרור

עדי, ואם היית מנסה לקפוץ מהחלון ומצליחה האם גם אז ערכם של הורייך היה יורד או שכבר לא היה מה לעשות. כל מקרה לגופו. ואם הילד מסתגר שעות בחדרו זה צריך להדליק נורה אדומה להוריו ולא להניח לו.

לאלמונית שלום, תלוי איך ההורים מגדלים את הילד, לדעתי. אני, באופן אישי, גדלתי בבית שבו השיתוף והאחווה (גם אם היו ויכוחים) ומתן הכבוד האחד לשני, היו ה"מפתחות". אם וכאשר ההורים חושדים במשהו, עדיף שיפנו לאנשי מקצוע. זו דעתי האישית בכל אופן. עדי