בעיה קשה וכואבת

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

25/10/2002 | 17:00 | מאת: adi

היי יש לי בעיה נוספת לכלהצרות שלי. אז ככה, נכון שסיפרתי כאן על מצבי, ואכן סיפרתי לפסיכולוגית שלי שמצב לא טוב, שהיה לי רצון כזה חזק לגמור עם החיים. היא רצתה לשלוח אותי למיון או לדבר עם ההורים אבל לא הסכמתי. השבוע דיברתי עם הפסיכיאטר שלי ואמרתי לו שנראה לי שהכדורים כבר לא עוזרים לי , הוא רצה שאני אפרט למה וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא ביקש לדבר עם הפסיכולוגית שלי והסכמתי לבסוף הוא חזר אלי ואמר לי שכדאי לדבר עם ההורים שהוא ידבר וכמובן לא הסכמתי למרות הבקשה הנוקבת שלו.וטען בנוסף שזו אחריות גדולה גם על מטפלים. בסוף אמרתי לו שאני ידבר עם הפסיכולוגית והיא אולי תדבר איתם. כשדיברתי איתה היא אמרה שמאוד חשוב לספר להם על המצב שאני נמצאת בו כי הם לא יודעים כלום על זה . אני כמובן מתנגדת אבל באותו היום הייתי כל כך בלחץ משניהם כשהסכמתי. והיא הולכת לפגוש אותם איתי ביון ראשון ואני מתה מפחד שהם ידעו מה קורה לי אני לא רוצה להדאיג אותם סתם אני לא רוצה שידעו זה רק יסבך את המצב. אני נורא פוחדת מהמפגש הזה למרות שהפסיכולוגית אמרה לי שאני יכולה רק להיות ולא לדבר. אני לא יודעת מה לעשות????????????? אני בת 26 אני חושבת שאני מספיק גדולה מכדי לערב את הורי.וזה נכון שאחריות גדולה יש על המטפלים שלי אבל זה לא נותן את הזכות לספר להורים כך אני חושבת.לא?. תודה .

לקריאה נוספת והעמקה
25/10/2002 | 18:31 | מאת: לעדי

הדרך שעדיף שמישהו אחר יעשה בשבילך את העבודה. נכון , ההוריםשלך ידאגו מהמצב שלך הנוכחי - אבל הם עלולים להיות במקום הרבה יתר קשה - אם הם יאבדו אותך. אז לטובתם ולטובתך תני להם לנהל את העניין וצייתי למטפלים שלך. זו לא בושה - ההיפך ,צריך להיות בן אדם גדול, כדי לקבל החלטה כזו קשה: שאחרים ינהלו לך את החיים ואת רק תצייתי. עוד יבואו זמנים והמצב יתהפך. ההורים שלך יאלצו להשתמש בך בתור מדריכה ומנחה בחיים. כשתראי את האור אז ורק אז קחי את המושכות. הרבה אהבה.

25/10/2002 | 22:06 | מאת: ד"ר אורן קפלן

עדי שלום אני חושב שזה רעיון טוב מאוד לשתף את ההורים ולא לשאת בכל המעמסה הזו לבד. את פוחדת ממה שיקרה, אבל יתכן שאחרי שתדעי שהם יודעים תחושי הקלה. את אמנם מבוגרת, אבל אין אדם שהוא מבוגר מדי כדי לבקש עזרה ותמיכה, ובמצב הקיים חשוב להכניס את הוריך לתמונה, לא רק בגלל האחריות הכבידה על מטפלייך, אלא גם בגלל האחריות האישית שלך לשלומך ולשלומם הנפשי של הוריך בטווח הארוך. חשבי מה היית את מרגישה אילו היתה לך ילדה שהיתה עוברת דברים כאלה ואפילו חושבת על מוות ולא מספרת לך. אני בטוח שאם תסתכלי על זה כך תביני שזה הצעד ההגיוני ביותר לעשות כעת. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית