דיסתימיה? דיכאון? פשוט רע...

שלום אורן, אני כותבת בעיקר כדי להקל על עצמי, אך אשמח לתגובה, מכל מי שמוצא לנכון. ההיסטוריה הקלינית שלי החלה לפני שנים רבות- אך האבחנה של דיכאון היא חדשה יחסית. למעשה, כפי שמעידה הכותרת, הוצמדו לי שתי אבחנות (די דומות, לעניות דעתי...) : דיסתימיה (רוב הזמן) והתקפי דיכאון (Major depression), לא ארוכים במיוחד אך מתישים וסוחטים נפשית. בזמן כתיבת המכתב הזה אני לא סובלת מדיכאון, לפי הגדרתו הקלינית המחמירה. ועדיין- החיים נראים כמסע ארוך ומפרך, הדורש את כל הכוחות. אני לא בטוחה שיש לי אותם. מצב הרוח שלי נע תדיר בין פסימיות ופחד (אני לא אצליח, אין לי סיכוי, הכל אבוד... נשמע מוכר?) לבין תחושת ייאוש טוטאלי- עד כדי אפאטיה. החיים נצבעים באפור קודר, הכל מאבד משמעות. אין לי בשביל מי/מה להתאמץ ולשאת את המצב הקשה הזה, הקיום שלי. למרות שיש לי עבודה, לימודים, משפחה תומכת וחברים קרובים ואוהבים המקיפים אותי - אני לא מצליחה להתאושש. כל קושי קטן מעמיד בספק את שאלת כדאיותם של החיים... מעולם לא ניסיתי להתאבד, גם לא ערכתי תוכניות מוגדרות בכיוון. אך לאחרונה המחשבות בכיוון הזה הולכות ומתרבות. אני רוצה להדגיש: לא מדובר בתוכניות מעשיות, אלא יותר "להשתעשע ברעיון". פלירט עם הפנטזיה המקסימה הזה, לא להיות כאן יותר. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, ומס' פעמים זרקתי רמזים בנוגע למחשבותיי האלו, אך המטפלת שלי משוכנעת שזה משבר זמני, שאני אתאושש ו"אחזור לעצמי". הפסקתי להזכיר את הנושא בטיפול. אני לא מדברת על כך עם חברים, אחרי שהבנתי שאני "לא נראית כזו" (כך אומרים לי) - כלומר לא מתאימה לסטריאוטיפ של אדם דכאוני. אולי אני באמת סתם מגזימה. ועדיין... הסבל המייסר הזה, הכאב החודר לכל פינה - - - הם מאיימים מדי, קשים מכדי להתעלם מהם. אני לא לבד - ובכל זאת חשה בודדה. היו לי תחביבים ותחומי עניין רבים- ועכשיו הכל חסר משמעות. היתה לי שמחת חיים- עכשיו הכל קודר, כביכול ללא שום סיבה, לפחות לא סיבה הגיונית. אני חושבת שאני זקוקה לעזרה...

קורא ואני חש רק הזדהות עם מה שכתבת.

שלום זה לא סתם ואת לא "סתם", למרות השם שבחרת. אבל כנראה במקום שבו את נמצאת כיום כך את מרגישה. אני מציע בשלב ראשון לא לוותר על הדיאלוג בתוך הטיפול הפסיכולוגי. נשמע שיש משהו שאת רוצה להעביר ואינו עובר, וחשוב לעבד את הענין ולהבין אותו, גם אם הדבר כרוך בקשיי קומוניקציה שבדרך. הויתור משאיר אותך כנראה עוד יותר לבד. לא הזכרת תרופות, אבל אם הדיכאון מרחף באויר הטיפול התרופתי עשוי להשתלב בטיפול בצורה חיובית. הקדרות שבה את מתארת את הדברים היא ללא ספק בעלת גוון דכאוני. מאחר ואין מדובר בתהליך קצר אלא במשהו ארוך טווח והסטורי קשה לצפות לשינויים מהירים. אני מקווה שדרך הטיפול הפסיכולוגי והתהליך האישי שתעברי תמצאי הקלה ושיפור באיכות החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אך אני התחלתי לפני 4 חודשים טיפול תרופתי בכדורים נוגדי דיכאון וחרדה ומצבי כיום טוב בצורה משמעותית,אני ממליץ לך לנסות ללכת בכיוון הנ"ל. בהצלחה בכל מקרה, גיא