דודי החולה

לטלי ושאר חברי הצוות שלום, לפני כשלושה חודשים דודי, אח של אבי, הופיע בביתי בלא להודיע לי מראש. כיוון שעמדתי לצאת, עניתי לו "אני יוצאת". הוא ניסה להתווכח עימי אבל אז עניתי באסרטיביות: "אני יוצאת!!!" ובאמת יצאתי. כשחזרתי, צלצלתי למשפחה שלי ודודה שלי (אחותו) אמרה: "זה מדאיג אותי, מפני שהוא אדם דתי, והוא אמור לדעת שלא באים לבחורה ככה לבד". מאחיו, ביקשתי, שייתאמו ביניהם ואז יבואו לבקר אותי. לשאלותיי, הוא אומר שהוא כן לוקח את התרופות, והוא יודע שהוא צריך לקחת אותן כל הזמן. כששאלתי מדוע הוא לא טילפן אליי לפני בואו, נעניתי שאין לו קו טלפון משום שהוא נתמך הביטוח הלאומי (1600 ש"ח בחודש) והוא אינו רוצה לקבל כסף על החזקת טלפון מאחרים. הוא חי בדירה שהאבא הוריש לו. דיברתי עם המשפחה שלי ואמרתי להם: יש הוסטלים, למה שהוא לא יעבור לשם? הסיבות שלי היו: 1. הוא לפעמים מפסיק את התרופות. זה קורה בהרבה מחלות כרוניות, אבל במחלה שלו, הנזק הסביבתי שהוא גורם הוא רב. 2. אם חס וחלילה משהו יקרה, יהיה מי שיעזור לו. 3.הואיל ואין אדם יודע יום פקודתו ומתי יבוא יומו ללכת בדרך כל הארץ, נראה לי שהם יהיו שקטים כאשר הם יודעים שהוא נמצא במקום שבו יכולים לדאוג לו. אני רוצה לציין שהוא מקפיד על תחזוקה של הבית. הוא לא רוצה לשמוע, ואני מבינה אותו, אבל הוא במצב שהוא לא יכול לטפל בעצמו לבד. ברקע: סכיזופרניה מתובלת בהלם קרב. לפני כ10- שנים, לאחר מותו של אביו הוא אושפז כי היה בהתקף - הוא יצא ערום מהבית. פעם נוספת אושפז, כאשר שפך על אימו מים רותחים וגרם לה לכוויות קשות. מה עושים? עדי

עדי שלום רב, לפי דבריך ניכר שאת דואגת לדודך ומנסה למצוא עבורו פתרון הולם שיספק אותו, ואולי אף יותר מכך, ייתן לך ולשאר בני המשפחה קצת שקט נפשי וידיעה שהוא נמצא במקום בטוח. אם דודך נוטל טיפול תרופתי קבוע, הרי שקרוב לוודאי שהוא בטיפול פסיכיאטרי קבוע. כנתמך של בטל"א (בטוח לאומי) אני מאמינה שהוא משתמש בשירותי בריאות הנפש הציבוריים, ולא הפרטיים. בכל מקום ציבורי כזה ישנם גם עובדים סוציאליים שמיומנים בתחום פתרונות שיקום וסידורים מוסדיים. להערכתי את, או אחד מבני המשפחה צריך ליצור קשר עם המטפל של הדוד, להסביר לו את המצב ולבקש לבדוק מי יכול לסייע לכם בעניין זה. כאשר תדעו למי לפנות, קבעו פגישה, בה תסבירו את כל הנ"ל. במקביל המטפל, במידה ויחשוב שזה עשוי להיות פתרון טוב עבור דודך, יתחיל לבדוק עם דודך את עמדותיו לגבי סידור מוסדי כזה או אחר, ולמעשה, אם יהיה אפשרי, יתחיל איתו תהליך של שיקום מוסדי. תוך כדי תהליך זה, אולי ימליצו לכם ללכת לבקר במקומות שונים (הוסטלים, בית לחיים, דיור מוגן וכו'). ביקורים שכאלה גם הם חלק מהתהליך של הכנה ושל הפחתת חרדות הקשורות לתהליך השיקום. מעבר לכל זאת, במקביל העובדת הסוציאלית שתטפל בו תצטרך להגיש עבורו טפסי "סל שיקום". מדובר בהליך ביורוקרטי ארוך ומייגע, ולכן כדאי להתחילו כמה שיותר מהר. הבאתי לפנייך ממש את קצה קצהו של התהליך שעשוי להתהוות אצלכם. אם יש לך שאלות נוספות, את מוזמנת ליצור עימי קשר בפורום או בכל דרך אחרת. שבוע טוב, טלי פרידמן

צר אם זה לא נעים לאוזניך אך שימי לב כי מה שמתארת עדי הוא בעיות שלה ושל סביבה עם הדוד כאשר הדוד עצמו לפי דבריה אינו מעונין בכך כלל מצטער שחוזר אני על כך אך יחס זה חוזר הרבה פעמים ואם את כעובדת סוציאלית הרגישה לאדם מבלבלת בין השנים מה לנו כי נבוא בטענות להדיוטים ואני מברך את ד"ר פלד על כי הבדיל בין השנים - הפתעה נעימה [לא בגלל שד"ר פלד השיב כי אם בדר"כ טועים ההפתעה הנעימה היא כי לא היתה טעות בהבדלה]

את מתארת מקרה קלסי של בעיות סביב סכיזופרניה - מדגימה היטב את הקשיים במחלה קשה זאת - יתכן שהוסטל הוא באמת פתרון טוב יחסית, אבל האם הוא מסכים - אי אפשר לכפות על מטופל פתרון שנוח לך אם הוא מסרב - ראי את הבעיתיות באתר של ההודעה מעלה