התאבדות
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום רב, אני בת 21, לפני כמה שנים התאבד מישהו קרוב מאד ממשפחתי. לא הצלחתי מאז להתנתק מרגשות האשמה אך מעבר לכך אני מאמינה כי מה שהוא עשה היה צודק ואפילו אמיץ-רק לאחר שהוא התאבד האמת התגלתה לכולם. הבעיה שלי היא שכאשר קורה משהו רע החיי, בעיקר כאשר אני מרגישה שאני אשמה בכך , בצורה לא מודעת ואפילו בלתי נשלטת אני מרגישה (ולפעמים מעבר לכך) שאני יכולה לפגוע בעצמי. האם יכולת הפגיעה העצמית היא תורשתית? כרגע אני בסדר אבל אני פוחדת מהפעם הבאה שדברים ישתבשו ואני לא יודעת כיצד אני אגיב. הדבר היחיד שמונע בעדי להתאבד הוא הידיעה שאם אני לא אטפל בדברים מסוימים הדברים רק יחמירו. ההרגשה כאשר אני עומדת לפגוע בעצמי ממש מפחידה אותי כי אין לי שליטה עליה. מה לעשות?
קרן, אין לך מה לחשוש- הבעיה שלך מוכרת, וכן- לנטייה להתאבדות יש גם גורמים גנטיים. עצתי לך- פני לייעוץ פסיכיאטרי.
קרן, התאבדות נטו אינה תורשתית! הגורמים יכולים להיות תורשתיים (דכאון לדוגמא). מה גם שהחיים כפי שאת מתארת אותם יכולים לדחוף למצבים אובדניים - תחושת האשמה שאת נושאת, ההצדקה שלך את המעשה. ברגע שאת מצדיקה את ההתאבדות מצד אחד, ו"סוחבת" רגשות אשם מצד שני הרי שהשליטה על המחשבות האובדניות חומקת לך מבין האצבעות. את חוששת שהדברים יחמירו. כתבת שיש לך דברים לטפל בהם - אני מקווה שהתכוונת לעצמך - לטפל ברגשות האשם שלך, ולהתמודד (סוף-סוף, כמו שצריך) עם האובדן. הרה.
קרן שלום התאבדות אינה תורשתית. עצם העובדה שמישהו שקרוב לך התאבד הופכת את ההתאבדות שבד"כ נתפסת כמשהו רחוק ובלתי אפשרי, לאפשרית. כאשר הדבר מלווה ברגשי אשמה זה מגביר את המחשבות על ההתאבדות כדרך התמודדות (או יותר נכון אי התמודדות) עם החיים. אינני יודע אם הייתי בטיפול פסיכולוגי אחרי התאבדות הקרוב שלך, אבל אני ממליץ לך לפנות לטיפול ללא דיחוי. ראשית חשוב שתוכלי לחלוק את המחשבות הקשות עם איש מקצוע ולא פחות חשוב, תוכלי לעשות איבוד כלשהו הן לרגשות האשמה והן לתהליך האבל. לא כדאי להישאר לבד עם התחושות הקשות והמפחידות עליהן את מספרת. בברכה ד"ר אורן קפלן
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
