קשה

איך חיים במציאות מטורפת שבה ההרג והמוות מקיפים אותנו מכל פינה, מציאות שבה אתה כבר לא יודע כמה נשאר לך לחיות, כשאתה יוצא מן הבית ולא יודע אם תחזור אליו?, כשאתה נכנס אל הבית ונועל את הדלת מפחד שמחבל יפרוץ פנימה? כשאתה נוסע במכונית ומדמיין איך מן הרכב המקביל נורים אלייך צרורות אש? כשילדים הולכים לצבא ולא ידוע אם יחזרו ?כשהמשפחה מבוהלת, בחרדה תמידית, בסיוטים שקצין העיר לא ידפוק בדלת, כל כך עצוב. כל כך קשה. איך ממשיכים הלאה? הרי זה כל כך בתוכנו, זה כל כך מוחשי, הכל הפך להיות כל כך קרוב, הכל אפשרי. מה עושים? איך מתגברים על המועקה הזאת, על הלחץ בחזה, על הקושי להרדם בלילה, על הדריכות המשגעת הזאת שכל רגע יודיעו על פיגוע נוסף והתקווה שזה לא במקום שיש לך בו קרובים, איך חיים במציאות כזאת? מאיפה אוזרים כוח להמשיך ? כמה אפשר להדחיק? איך מגדלים ילדים בארץ כזאת? איך נלחמים בצורך ההישרדותי הזה לעזוב את הארץ? איך ממשיכים מכאן???

שלום ליהי, החרדה מפני המוות מלווה אותנו כל חיינו. רוב הזמן רובנו מצליחים להדחיק אותה במידה המאפשרת ניהול חיים סבירים ותפקוד תקין. ברור שהמצב הנוכחי מערער את ההדחקות שלנו, ואולם פרט להד התקשורתי של הפיגועים, ישראל היא המדינה ששיעור תאונות הדרכים בה, למשל, הוא מן הגבוהים בעולם. אילו היינו מודעים לכך כל הזמן, לא היינו יכולים לנהוג, אולי גם לא לחצות את הכביש כהולכי רגל. הואיל ומדובר בדבר שבשגרה, ללא הד תקשורתי ניכר, ההדחקות שלנו עדיין יעילות. הוא הדין לשיעור הגבוה של התקפי לב, סרטן ומחלות קטלניות אחרות. אחת הצורות של חרדה מפני המוות היא החרדה מפני אי הוודאות שבעתיד וגם במקרה זה אין כל ודאות, עם או בלי פיגועים. ברור, שהמצב הנוכחי מערער את ההגנות וטומן בחובו סכנות מוחשיות, המטען הפוליטי המתלווה להד התקשורתי, הנטייה הסאדיסטית של כלי התקשורת לחדור לפרטיותם של הנפגעים והאובססיביות שבשידור בלתי פוסק מהשטח ומבתי החולים, תוך חזרה על אותן כתבות עצמן בהפרשים של דקות וללא כל חידוש ממשי, גם אלה פוגעים בחזרה לשיגרה. כמובן שזו נקודת מבט פסיכולוגית, והמצב המציאותי אכן קשה. שבת שקטה לכולנו, ד"ר גידי רובינשטיין