טיפול פסיכואנליטי ו"רווחים משניים", לגידי

לפני תקופה, הייתי במשבר קשה, מלווה בהתקפי חרדה ואומללות, הטריגר למשבר היה מצב בריאותי. היום בהסתכלות לאחור, הסיבות היו יותר כלליות ומגוונות. מצב מקצועי, מערכת יחסים עם בעלי וכו'. באופן כללי, הייתי מאד לא שבעת רצון מהחיים שלי ובמן תחושה של מסכנות נוראית כי אין לי איך להחלץ מהמצב. היום אני חושבת שהבעיה הבריאותית אפשרה לי להתמקד במשהו אחר שיאפשר לי להרגיש מסכנה בלי שאהיה אשמה בכך או אף אוכל לעשות משהו בנדון. זה גם אפשר לי להאשים את הסביבה הקרובה (משפחה) באי הבנה של מצבי. (חוסר אמפתיה) בעקבות המשבר פניתי לטיפול פסיכואנליטי והתמדתי בו כמיטב המסורת, פעמיים בשבוע במשך שנה. בינתיים הבעיה הבריאותית נפתרה, אך המצב הנפשי שלי רק החמיר. כעת דיברנו על הילדות ועל כמה רעים היו ההורים שלי ויכולתי להאשים מישהו אחר. במהלך אותה תקופה חשתי כעס נוראי על הורי וזמן רב לא הסכמתי לדבר איתם. כל פגישה אצל הפסיכולוג נגמרה בסערת רגשות ואומללות רבה יותר, אך אני התמדתי (גם בלחץ של בעלי שפחד שאני אתפרק אם אפסיק ללכת לשיחות), קיוויתי שבסוף זה יביא לפתרון. לאחר שנה, נאלצתי להפסיק את הטיפול מסיבות כלכליות. (פוטרתי מעבודתי, זה לא היה מפתיע כלל כי לא תפקדתי בעבודה באותה תקופה). העובדה שנאלצתי להפסיק את הטיפול ולחפש עבודה חדשה, היתה נקודת מפנה. הפיטורים עצמם היו חוייה מאד קשה אך פתאום נאלצתי להתמודד עם החיים שלי ו"לקחת את עצמי בידים" חיפוש עבודה, אילץ אותי לבחון את האלטרנטיבות העומדות בפני במקום לבכות על מר גורלי. היחסים עם בעלי השתפרו פלאים, פתאום גיליתי כמה הוא תומך בהתמודדות עם הפיטורים. במבט לאחור הוא תמך לאורך כל הדרך אך משום מה היה לי נוח לכעוס עליו קודם. (אולי במקום לכעוס על עצמי?) בכל מקרה המשבר עבר, עשיתי שינוי כוון מקצועי, מצאתי עבודה מצויינת, היחסים עם ההורים שלי חזרו לתקנם והפסקתי לכעוס. ובעלי, נזכרתי כמה אני אוהבת אותו. ומה בעצם רציתי להגיד בכל הסיפור הארוך הזה? כעת כשעבר הרבה זמן אני יכולה לבחון את מה שעבר עלי בפחות מעורבות רגשית. לפי דעתי אני עברתי משבר של חרדה מהתמודדות עם החיים שלי (בעיקר מקצועית, אך זה חלק משמעותי מאד מהדימוי העצמי שלי) בעקבות החרדה, בחרתי למקד את המסכנות שלי בבעיות אחרות ובאנשים אחרים. בהתחלה זה היה בעלי, ובהמשך בעקבות הטיפול הפסיכואנליטי אילו היו ההורים שלי. ומכאן הקשר לכותרת "רווחים משניים". כתבת פה למטה למישהי שחווה אגורפוביה במהלך הריון שהיא משיגה רוחים משניים מהתקפי החרדה מכך שתשומת הלב מופנית כלפיה ולכן יתכן שהשילוב אף מגביר את החרדה. אך מה לגבי הרוחים המשניים מטיפול פסיכואנליטי? אני יושבת אצל מטפל, זוכה לתוית שיש לי בעיה, מקבלת את כל האמפתיה בעולם ואף מתאפשר לי להאשים אחרים (הורים בדרך כלל במקרה של פסיכואנליזה) במסכנות שלי, וכל זה מונע ממני להאלץ להתמודד עם האחריות על החיים שלי. ברור לי שזו לא הכוונה בטיפול ועלי להגיע לשרשי הבעיה. אבל מציאת שורשי הבעיה הרבה פעמים (מנסיוני ומסיפורי אחרים) מערב מציאת אפשרות להאשים מישהו בבעיה. (אמא שלי לא אהבה אותי מספיק ולכן יש לי פחד מדחיה וכו') ומי שלא רוצה מספיק לקחת אחריות על החיים שלו, יכול בקלות למצא מפלט בטיפול להמשך השלכה של אותה אחריות. לפני כמה ימים דברנו עם זוג חברים שסיפרו לנו שהם הולכים לטיפול פסיכולוגי (כל אחד בנפרד) כבר הרבה שנים (למעלה מחמש) ושזה עושה להם מאד טוב והם אינם רואים סיבה להפסיק, למרות שהמטרות של הטיפול כבר הרבה פחות ממוקדות משהיו בהתחלה, והרבה בעיות נפתרו, אך תמיד יש עוד. היתה לי תחושה קשה של טיפולים שיוצרים תלות נוראית. אנשים בוגרים מצליחים ויציבים שמרגישים צורך שיחזיקו להם את היד לאורך כל הדרך. (למרות המחיר הכלכלי הכבד). ואולי משיגים "רווחים משניים" (תמיד מישהו יעזור לי להתמודד). כל אחד צריך תמיכה, אך לא נראה לי שהמקום לקבל אותה באופן קבוע הוא בחדר הפסיכולוג. בסופו של דבר, המקרה שלי גרם לי לחשוב שיש סיכון בגרימת נזק על ידי טיפול פסיכואנליטי. אולי זה תלוי באישיות של המטופל, אך הרצון להיות הילד הקטן והמסכן טמון ברובינו, והיכולת להתגבר על הצורך, או לווסת אותו היא תנאי הכרחי בעיני לתפקוד טוב כאדם בוגר. הטיפול הפסיכואנליטי יכול לאפשר לנו להמנע מההתמודדות. אפילו מקריאת סיפורים אישיים אחרים פה באתר נתן לראות רצון גדול של אנשים בכך שהפסיכולוגים (שלהם או פה באתר) יצדיקו את המסכנות שלהם. אני מניחה שהשאיפה של הפסיכולוג, לעזור למטופל לפתור את מקור האומללות שלו, אך אם המטופל מעדיף להשאר אומלל כי אין לו כח להתמודד, האם אין הפסיכואנליזה רק מחזקת את היכולת שלו לעשות זאת, כלומר מאפשרת למצא הצדקות להשאר אומלל מבלי צורך להתמודד? האם זוהי בכלל בעיה ידועה בפסיכואנליזה? האם פסיכואנליטיקאי לעיתים מבין שהתהליך גורם נזק למטופל וממליץ להפסיק? איך זה שאנשים מבלים שנים על גבי שנים בפסיכואנליזה? מה עוד נותר לגלות אחרי חמש שנים? כיצד זה שפסיכואנליטיקאים לעולם לא אומרים למטופל, נגמר, עליך להתמודד לבד מעכשיו? נקודה אחרונה על המקרה שלי: כששקלתי להפסיק את הטיפול, התיעצתי עם המטפל שלי (שאותו אני מאד מחבבת עד היום). והוא טען שאנו נמצאים באמצע ומאד לא מומלץ להפסיק. בעלי התנגד אף הוא שכן הייתי במצב רגשי מאד קשה עדיין. (כאמור בהתחלה הפיטורים אף החמירו את המצב). גם כל ההבחנות שלי לגבי מה שהיה והעובדה שלדעתי פשוט פחדתי מלהתמודד, (אולי מלהכשל) מעולם לא נאמרו בטיפול. אילו מסקנות שהגעתי אליהן רק אחרי שהרבה זמן עבר. אני אומרת את זה כי זה מאד מחזק את ההרגשה שלי שהטיפול כלל לא עזר, אלא להפיך, אולי אף עיכב את הנכונות שלי להתמודד. לגידי רובינשטיין אני מניחה שמה שכתבתי פה כתוב מבולבל, ובכל זאת אני מאד אשמח להתיחסותך.

שלום לך למרות ואולי בזכות אורכה של פנייתך, לי את נשמעת כל כך מפוקחת, כל כך עניינית, כל כך מודעת... בברכה ש נ ה ב

תודה

שלומית, העלית נקודה מאד מעניינת. נקודה למחשבה להרבה אנשים. גם אני יחד עם אחרים אצפה לתשובתו של גידי. אל תשכחי אבל, שאין ללמוד מהמקרה הספציפי שלך ולעשות מזה כלל ברזל. יתכן מאד שהיית מתפרקת , לא מצליחה למצוא עבודה ולא יודע מה עוד. האם אז היית מגיעה למסקנה הפוכה ? ועוד נקודה לגבי זה שמטפלים לא ממליצים לסיים טיפול, תרשי לי לחלוק עלייך, יש מטפלים שבהחלט ממליצים למטופלים להפסיק לבא. ושהטיפול נגמר ואין בו כבר תועלת. בדוק ומנוסה. אולי זה פשוט תלוי בהגינות של המטפל. הרי הכסף משחית. בהצלחה לך, ביי

אם התפוח לא היה נופל על הראש של ניוטון אלא עף לשמיים, האם היה מגיע למסקנה הפוכה ומסיק שאין כח משיכה? אם יש כח משיכה האם יתכן שהתפוח יעוף לשמיים? אם דברים היו קורים אחרת אולי הייתי מסיקה מסקנות אחרות, אבל הם קרו כפי שקרו. אולי אי ההבנה נובעת מכך שהשינוי מתבטא ב"מציאת עבודה". אך לא המזל של מציאת עבודה טובה הוא שהביא לשינוי במצב הרוח שלי אלא העובדה שהחלטתי לקחת את עצמי בידים, היא שאפשרה לי להתגבר על הפחד, לעשות שינוי כוון ולמצא את מקומי. אם הייתי מעזה קודם זה היה קורה קודם. אני לא מאשימה את המטפל שלי בכך שהביא אותי לפחד מפני התמודדות, אבל עצם תהליך הפסיכותרפיה אפשר לי להנציח את הפחד ואת הרחמים העצמיים במשך שנה שלמה. ואלמלא הייתי נאלצת להפסיק, אולי אף יותר מכך. (בהתחלה הפרידה מהמטפל היתה זמנית, עד שאתחיל להשתכר שוב, אך ככל שעבר הזמן היה ברור לי יותר שלא אחזור, ולמעשה היה ברור לי לגמרי עוד לפני שמצאתי עבודה ולפני שידעתי שהחיים שלי יסתדרו כמו שאני רוצה, פשוט כבר הפסקתי לפחד מזה) אני חושבת שנפלתי על פרצה בפסיכותראפיה הקלאסית, דוקא בגלל הנטיה לשים דגש רב על מאורעות מהילדות. באופן כללי הזכרתי הרבה פעמים בעיות יותר עכשויות במהלך הטיפול, אך משום מה הן לא נראו מענינות מספיק בעיני המטפל שלי, ותמיד שימשו רקע להתיחסות להורים (ואני בטוחה שכל מי שהיה בטיפול פסיכותראפי יודע איך נושא, לא קשור ככל שיהיה, מוביל לשאלות על ילדות\הורים) כך שהמיקוד תמיד עבר לילדות האומללה שלי, והבעיות האמיתיות נדחקו הצידה. מאחר וגם אני פחדתי להתמודד איתן, שיתפתי פעולה בשמחה עם התבנית הזו וכך הענין נגרר שנה שלמה. אני לא מסיקה שזה תמיד קורה בתהליך של פסיכותראפיה, אני רק מעלה את ההשערה שזה עלול לקרות. (ואולי אף לעיתים יותר קרובות משנדמה). כל דבר שמועיל עלול גם להזיק לא? אז האם פסיכוטרפיסטים מודעים לסקנות? אני שמחה מאד לשמוע שיש מטפלים שמייעצים לסיים טיפול. אני חייבת לציין שאני אף פעם לא שמעתי על מקרה כזה, גם כשטיפול נמשך הרבה שנים. כמובן שיתכן שסיפורי שלושת החברות שלי ורכילויות על סיפורי שלושת החברות שלהן, הם לא בדיוק מדגם מייצג. שוב יצא לי ארוך. אז אני אסיים כאן. שלומית

שלום שלומית, מכתבך כלל לא מבולבל. העלית שאלה מאוד חשובה שיש לה גם התייחסות נכבדת בספרות הפסיכואנליטית והפסיכותרפויטית באופן כללי. למעשה, עניתי לשאלותייך במסגרת תשובות לשאלות אחרות, אך אנסה לענות לשאלות הספציפיות. כל טיפול, לאו דווקא פסיכואנליטי, הוא סוג מסוים של תשומת-לב הניתנת למטופל ואין בכך שום פסול. תשומת-לב זו, כשהיא באה במנות גדושות, וללא הבחנה בין מצבים בהם היא מקדמת את המטופל ובין מצבים בהם היא גורמת לו לסגת, עלולה להפוך להיות רווח מישני. כדי להבחין בין שני המצבים על המטפל להיות מיומן מספיק וישר מספיק. קיים אמנם מושג של "רגרסיה בשירות האני" שמשמעותו נסיגה זמנית במצבו של המטופל לצורך התקדמות. במצבי דיכאון, למשל, אנו נמנעים מפרשנות ומחיטוט בעברו של המטופל, כי הדיכאון עצמו הוא מצב רגרסיבי. לא הייתי נכנס להכללה גורפת לפיה פסיכואנאליזה באשר היא משמשת הצדקה להישאר אומלל ולא להתמודד. בהחלט ניתן לשלב התייחסות פסיכואנליטית בכל טיפול ויש לכך ערך רב. הסכנה היא, וזו גם פונקציה של משך הטיפול, מתיי הטיפול מחליף את החיים עצמם. אם מטפל באשר הוא מרגיש שהוא גורם נזק למטופל, מן הראוי להפסיק את הטיפול בכל מקרה, בלי קשר לאוריינטאציה התיאורטית לפיה הוא עובד וזה דבר ששייך כבר לאתיקה מקצועית. חשוב מכך: מטרת הטיפול, לדעתי, היא שכלול היכולת של המטופל לסמוך על עצמו ולבטוח באינטואיציות שלו, כך שהפסקת הטיפול ע"י המטופל היא לגיטימית בעיניי בהחלט, אם כי הכל תלוי בהקשר. ישנם מטופלים לא מעטים שכאשר אינם מקבלים עיצות, או גרוע מכך, כאשר אינם מקבלים את העיצות שהם רוצים לשמוע, מפסיקים את הטיפול. ישנם מטופלים שהפסקת הטיפול על ידיהם משקפת בעיה כללית יותר בקשרים מחוץ לטיפול, כאילו הם מבקשים להציג בפני המטפל: כך אני נוהג תמיד. וישנם מטופלים מלאי תובנה (שעשויה להיות בהחלט תוצאה של הטיפול שקיבלו) שיודעים לומר: "עד כאן - ומכאן אעזור לעצמי בעצמי ולבד". בהחלט יש עניין של מיצוי מה שניתן להפיק ממטפל אחד. והערה אחרונה לסיום: את מתארת משבר שקידם אותך. מכל משבר אפשר לצאת במצב פחות טוב ממנו נכנסנו אליו, במצב זהה לזה שנכנסנו אליו, או במצב טוב יותר. למשבר יש פוטנציאל לחזק אותנו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הי גידי קראתי בעיון את תשובתך. ניסיתי מאד לא להכליל לגבי הפסיכואנליזה באשר היא, אלא לציין בעיה אפשרית שמאד נוגעת לי. החיים קשים לי. וזה לא מובן לי כלל. אין שום סיבה אוביקטיבית, להפיך הכל הולך מצויין ועדיין. כל פעם מחדש אני שוקלת ללכת לטיפול, והבעיה היא שלדעתי אני מפנטזת שהטיפול ימצא לי סיבות להרגשה הרעה ובכך לפחות יוריד ממני את רגשי האשם שמתלווים לכך בנוסף לכל. (כן כן, ברור שאני אומרת לעצמי שאני הולכת לטיפול כדי להבין מה המקור לבעיות ובכך אולי לפתור אותן, אבל עמוק בפנים אני לא באמת מאמינה שזה יכול להפתר) אני מניחה שמה שרציתי לשאול זה האם יתכן שלי פשוט טיפול פסיכואנליטי לא מתאים. (כי בסופו של דבר, מציאת ההצדקות שאותן אני מחפשת כל כך לא מביאה להקלה, אלא להפיך גורמת לרגרסיה, והורסת את חומות אי ההתמודדות שבדרך כלל מחזיקות מעמד) אני מניחה שמה שרציתי לשמוע זה שאני טועה, ויש עוד תקווה. וטיפול באמת יכול למצא את המקור לקושי, ויותר מזה, למגר אותו. אין לי בעיה של תפקוד רוב הזמן, אני שומרת על זוגיות טובה, מצליחה בקרירה (רוב הזמן) ובאופן כללי מתקדמת בכל החזיתות (וזה לא עוזר) חוץ מזה המטפל הקודם שלי היה גם פסיכיאטר, והוא חשב שגם תרופות לא יעזרו. כך שפסיכוטראפיה היתה המוצא האחרון. וגם זה נכשל. ורק הערה אחרונה. אמרת שנתן לצאת ממשברים בכל מיני אופנים. אני תמיד יוצאת יותר טוב. לפעמים אני תוהה אם אני לא יוצרת את המשברים בכוונה, לפעמים עצם המשבר מביא הקלה. ובניהול משברים אני מעולה. שלומית.

הי גידי קראתי בעיון את תשובתך. ניסיתי מאד לא להכליל לגבי הפסיכואנליזה באשר היא, אלא לציין בעיה אפשרית שמאד נוגעת לי. החיים קשים לי. וזה לא מובן לי כלל. אין שום סיבה אוביקטיבית, להפיך הכל הולך מצויין ועדיין. כל פעם מחדש אני שוקלת ללכת לטיפול, והבעיה היא שלדעתי אני מפנטזת שהטיפול ימצא לי סיבות להרגשה הרעה ובכך לפחות יוריד ממני את רגשי האשם שמתלווים לכך בנוסף לכל. (כן כן, ברור שאני אומרת לעצמי שאני הולכת לטיפול כדי להבין מה המקור לבעיות ובכך אולי לפתור אותן, אבל עמוק בפנים אני לא באמת מאמינה שזה יכול להפתר) אני מניחה שמה שרציתי לשאול זה האם יתכן שלי פשוט טיפול פסיכואנליטי לא מתאים. (כי בסופו של דבר, מציאת ההצדקות שאותן אני מחפשת כל כך לא מביאה להקלה, אלא להפיך גורמת לרגרסיה, והורסת את חומות אי ההתמודדות שבדרך כלל מחזיקות מעמד) אני מניחה שמה שרציתי לשמוע זה שאני טועה, ויש עוד תקווה. וטיפול באמת יכול למצא את המקור לקושי, ויותר מזה, למגר אותו. אין לי בעיה של תפקוד רוב הזמן, אני שומרת על זוגיות טובה, מצליחה בקרירה (רוב הזמן) ובאופן כללי מתקדמת בכל החזיתות (וזה לא עוזר) חוץ מזה המטפל הקודם שלי היה גם פסיכיאטר, והוא חשב שגם תרופות לא יעזרו. כך שפסיכוטראפיה היתה המוצא האחרון. וגם זה נכשל. ורק הערה אחרונה. אמרת שנתן לצאת ממשברים בכל מיני אופנים. אני תמיד יוצאת יותר טוב. לפעמים אני תוהה אם אני לא יוצרת את המשברים בכוונה, לפעמים עצם המשבר מביא הקלה. ובניהול משברים אני מעולה. שלומית.