סיפור חיי על קצה המזלג

אני החלטתי לעזור אומץ ולפנות אליך. אני בחורה בשנות העשרים שלי, שנה אחרונה לקראת קבלת התואר,בת יחידה מבין שני אחים. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה מאוד חברותית, מלאת שימחת חיים ומקובלת. בבית, לעומת זאת, היינו מנסים לעשות את הכל "נכון", נכון כפי שנקבע ע"י האב הפטריאכלי. אחי (שגדול ממני בשנתיים בלבד) עזב את הבית. ההורים שלי עד היום כועסים על שהוא עזב ועל שהוא לא מרבה לבקר. היו תכופות שגם אני כעסתי שנותרתי לבד במערכה, אבל היום אני מבינה שזה עשה לו טוב, שגם אני הייתי הולכת אם מצבי הכלכלי היה מאפשר,שככה יש לי לאיפה לברוח לפעמים. אבא שלי טיפוס מאוד עצבני ומטופל בתרופות. אמא שלי אדם מאוד עצוב. היא תמיד אומרת שאני לא מבינה, שכשהיא תהיה זקנה הוא יטפל בה טוב וזה מה שחשוב. כבר נמאס לי לשמוע אישה בת שישים בוכה כמעט כל לילה. בגללו. הוא לא עובד כבר הרבה שנים וחי על חשבון קיצבה, אז כל היום הוא מסתובב בין הרגליים. לפעמים הוא מחפש על מה לריב, הוא נכנס למטבח ומתחיל להעיף את כל מה שאמא שלי טרחה והכינה כי זה לא מונח במקום "הנכון" במקרר. כבר כשהייתי קטנה, הוא היה נוהג להגיד לי שביום שאני אשכב עם מישהו הוא יזרוק אותי מהבית. היה לי חבר במשך שלוש שנים כמעט ובפעם הראשונה שהחלטנו לסגור את הדלת, באתי ושאלתי את הורי אם זה בסדר מבחינתם. באותו ערב, הוא פרץ את הדלת בבעיטות (ממש שבר את המשקוף), צרח כמו משוגע, צילצל לקרובים שלנו (משני הצדדים)ושאל אותם מה הם היו עושים אלמלא... גם על זה התגברתי בזכות החבר שלי שעודד אותי. שאמר לי שאם סבלתי עד עכשיו אז עוד קצת. אני בטוחה שאף אחד מלבד אותו חבר לא יודע מה קורה בבית שלנו. חוץ מאותה תקרית הוא לא היה עד לעוד מקרים כי פשוט התחמקתי מלהביא אותו הביתה. כשגמרנו את המע' יחסים בנינו החלטתי שעכשיו אני יכולה לספר, כי ידעתי שממנו זה לא יצא אף פעם. כי ידעתי שעכשיו, אני לא צריכה שהוא יעריך את אבא שלי כשהוא בא אלי (לכמה דקות). גם את אחי אני מנסה שלא לצער. גם ככה כשהוא הוא לבקר, אבא מוצא על מה לצעוק עליו. לפני חצי שנה בערך, קצת אחרי שנפרדתי מהחבר, התחלתי לדחוף אצבעות ולהקיא. אני בנאדם עם שינאה עצמית בגודל של כל היקום. גם כשהייתי עם החבר, היו ימים שאפילו אחרי שנתיים של חברות איתו, הייתי ממציאה שיש לי דברים לעשות כי לא רציתי שהוא יראה אותי באור יום (כי חשבתי שאני מאוד מכוערת). כיום יש לי מחזרים, אך אני פוחדת שהתסריט עם אבא שלי יחזור. אני מתביישת ו"מאכילה" את עצמי שרק כשאצא מהבית אני אוכל להשלים עם עצמי, להיות אני. אמא שלי כל הזמן אומרת לי שביום שאני יעזוב היא תמות נפשית. אני יודעת שזה נכון. כבר שנים שהם לא שכבו (ודאי). מתוך חודש, יש אולי איזה שלושה ימים שבהם הם מדברים אחד עם השני. אמא שלי בוכה כל לילה כמעט. היא התחילה אפילו לדבר לעצמה. קשה לי לשמוע אותה, כי יש לי המון כעס עצור וגם ככה עצוב לי. לפעמים אני מתפללת שהוא ימות בלילה, אבל מתחרטת כי אני לא שונאת אותו. אפילו לא לרגעי שניות. אני יודעת שהוא אוהב אותנו, אבל אוהב בצורה מעוותת. בצורה שלימדו אותו לאהוב. * אני יודעת שהרבבתי המון נושאים, אבל אני חייבת חיזוק. אני חייבת לשמוע ממך שיהיה טוב. אני רוצה להפסיק להקיא. בדר"כ אני שולטת בכל מה שאני אומרת ועושה, ופה אני לא מצליחה. אנא ממך...

שלום לך אני רוצה לפתוח ולומר שזה כל כך חשוב שהחלטת לפנות. לא בהכרח לכאן, אלא שהחלטת לפנות לשמוע ולהשמיע משהו למקום שנמצא מחוץ לכותלי הבית. "דברים שרואים מפה, לא רואים משם..." בולטת לי הבדידות שלך עם הסיפור הקשה שעימו את חיה. לא במקרה כתבת שאת בת יחידה בין שני אחים (הרי יכולת לכתוב סתם שאתם שלושה ילדים). לקחת על עצמך תפקיד קשה. בולטת האחריות העצומה שאת נושאת על כתפיך והאופן שבו את שומרת ודואגת לשני הוריך. לא פעם במצבים כאלה מרגישים אשמה רבה. אבל במצב הקיים כל התנאים פועלים לרעתך. האשמה, האחריות, הכאב והבדידות, אותם את נושאת באומץ כל כך הרבה שנים מביאים לשחיקה נפשית. את לא יכולה להיות המצילה של ההורים שלך והגעת לגיל ושלב שבו את חייבת לנקוט בצעד שיוציא אותך ממעגל האשמה-שנאה. ככל שתישארי בתוך הקלחת, כך יהיה גרוע יותר, הן עבורך, ויתכן מאוד שהן למערכת המשפחתית כולה שתמשיך להישחק. את סיפור חייך סיפרת על קצה המזלג ואי אפשר להתמודד עם הדברים שאת מספרת על קצה המזלג. כל מה שכתבתי כעת הם דברים שעולים בראשי מעוצמת הסיפור שלך. הם לא סיבות, הם לא איבחון, והם בוודאי לא דרך לפתרון. אני ממליץ לך בכל לב לפנות לטיפול בפסיכותרפיה. שם תוכלי קודם כל לספר את סיפורך המלא ולא רק על קצה המזלג. שם תוכלי להתלבט עם שאלות מעשיות, כמו, האם לעזוב את הבית, כיצד לעזוב, איך להתנהג וכו'. שם תוכלי לבדוק איך מפסיקים להקיא. איך מתחילים לחיות. את צריכה זוית ראיה אחרת כדי לשנות. את צריכה מקום שיהיה רק שלך ושאת בחרת בו. כמו שאמרתי בתחילה, דברים שרואים מפה לא רואים משם... אל תמתיני. פני מייד לטיפול. אגב, ברוב המוסדות האקדמיים יש שירות פסיכולוגי מסובסד. בתור סטודנטית תוכלי לברר שם על טיפול. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שמחתי לשמוע שיש שירות פסיכולוגי מסובסד במוסדות האקדמאים, כי לאחרונה היתי בפסיכולוגית פרטית ומדובר בתהליך ארוך ויקר מאוד שאין לי יכולת לעמוד בו עכשיו. (בפגישה היחידה בנינו היא אמרה לי שכנראה אני רגילה לשלוט בכל מה שאני אומרת ועושה ולכן אני ברחתי לצורת ההקאה שעליה אני לא יכולה לשלוט). בכל אופן, תודה שחיזקת את ידיי. תודה.

אני כנראה לא צריכה להתערב, ובכל זאת. עזבתי את הבית כשהייתי בת 24. כבר אז זה נראה לי מטורף, ולמרות זאת תירצתי את זה לעצמי בעובדה שאני לומדת, ואין לי כסף עכשיו. רק כשיצאתי מהבית - שהיה רע עם אבא קשה ושתלטן אבל בצורה שונה - התחלתי לחיות. לאט לאט, לא בדרמטיות, אבל לפחות השתחררתי מהפחד שחייתי בו כל כך הרבה שנים. בדיעבד, פחדתי. פחדתי לעזוב את המקום היחיד שהכרתי, שגם אם היה רע - היה לפחות מוכר. לא מעט סטודנטים עובדים ולומדים ושוכרים דירה, ואפשר גם להפסיק לשנה ולחזור אחר כך. מתוך המקום שאת נמצאת בו עכשיו אולי הצעות מעשיות לא ייראו לך אפשריות. אבל אולי תמצאי בך כוחות לעזוב, ואפילו במחיר הפסקה זמנית של הלימודים.